היית אמור לבוא אלי, שנשב ביחד, נביט אל השמיים עד שתתחיל
ההופעה, ואז נוכל להיות מרותקים ללהקה, שעומדת ושרה.
תכננו כל כך הרבה זמן להיות בהופעה הזאת, אירגנו את הכל,
כרטיסים, נסיעות, כל מה שהיה צריך.
אנחנו כל כך אוהבים את הלהקה, כל כך מעריצים, כל כך רצינו ללכת
לראות את ההופעה.

ביום ראשון התקשרתי, אמרת לי שתבוא עוד חצי שעה.
שמחתי, סוף כל סוף תחזור אלי מהנסיעה הארוכה ליפן.
3 חודשים ארוכים חיכיתי, 3 חודשים של געגועים אליך, למגע ידיך,
לנשיקות המלטפות את פי, את ידיך הנוגעות בכל איבר חשוף, כל כך
התגעגעתי אליך.

באת אלי, שמח כולך, מאושר, חשבתי שזה בגללי, אך במקום לבוא,
לחבק, ללטף ולאהוב- קראת בשמחה: "אני נוסע לעוד חודשיים, אבל
הפעם לאמריקה!"
פני נפלו, עיני חשכו.
שאלתי:"מתי אתה נוסע???"
הוא ענה לי בהססנות: "יפה שלי, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל
אני צריך לנסוע ב-24/1. אני מצטער"
חשכו עיניי, נפלתי על המיטה.
כל כך בכיתי, הוא לא יהיה ביום ההולדת שלי, הוא לא יהיה איתי
בהופעה והוא יעזוב אתי לעוד חודשיים שלמים.
מי יודע מה יקרה שמה?
אולי הוא יפגוש מישהי אחרת, יותר כנועה, יותר טובה, שתרשה לו
ללכת, מתי שהוא רוצה לאן שהוא רוצה.

באת אלי, נגעת בי, ליטפתי את גבי. נישקת צווארי, אך לא רציתי
להראות לך את פניי, בכיתי, עיני היו אדומות ונפוחות. שפתי היו
אדומות ונפולות. לא רציתי שתראה אותי ככה.
אך בכל מקרה סובבת אותי על גבי ונישקת אותי, ליטפת את פני,
בדיוק כמו שנהגת לעשות תמיד.
ליקקת את צווארי, ירדת יותר למטה, פתחת כפתור אחר כפתור
בחולצתי, ליקקת את חזי, נשכת את הפיטמות, הן כבר עמדו וקפצו
החוצה, אתה רואה שאני רוצה אותך אבל אתה לא נותן לי.
אתה ממשיך ללקק, לנשוך, לצבוט, מוריד את כל הבגדים ממני,
נשארתי ערומה כביום היוולדי.
ליטפת את רגליי, את ירכי, הרגשתי כל כך מגורה.
פתאום עלית אל שפתיי, נישקת אותן נשיקה רטובה וארוכה ונכנסת
לתוכי.

כל כך נהנתי, גנחתי ונאנחתי, הגעתי לשרשרת אורגזמות שלא היו לי
בחיים, מאף בן זוג, אפילו לא ממך.
אך למרות זאת, הייתי מצוברחת, ידעתי שאולי זאת תהיה הפעם
האחרונה שלי איתך, משהו בתוכי גרם לי להרגיש זאת.

נסעת לאמריקה. נשארתי בבית לבד, ביום ההולדת שלי. אמנם הלכתי
להופעה, אך היא לא הייתה מהנה כמו שהיא הייתה אמורה להיות,
איתך, שנשב ביחד מרותקים ללהקה שמנגנת.

אמנם חברות הפתיעו, עשו מסיבה והיה נחמד, אך כל זה שונה כשאין
אותך.
לא הבנתי למה. אתה, שכל כך אוהב אותי יכול לעזוב אותי ככה,
לפחות היית דוחה את הנסיעה, אבל אפילו זה לא עשית, כאילו שידעת
שאם זה יהיה אחר כך, זה יהיה מאוחר מידי.

שבועיים, שבועיים הייתי לבד.
אבל כל יום התקשרת, אפילו אם זה עלה הרבה כסף, כי לא אתה משלם,
אז לא היה אכפת לך ממש. אלב כל יום התקשרת, היה נפלא, לדבר עם
אהוב, שוב.

אבל אז הפסקת להתקשר, לא ידעתי מה קרה.
יום אחד הגיע טלפון, כל כך רציתי שזה יהיה אתה.
אבל במקום זה אני עונה וקולה של אמך בוקע מהשפורפרת: "אפרת?
חמודה, אולי תפגשי איתי בקפה?"
השבתי בחיוב, ונסעתי לקפה ב-4.

ראיתי אותה, יושבת, ומעשנת סיגריה אחר סיגריה, האמא שלא הרשתה
שבנה יעשן- פתאום מעשנת בשרשרת. ידעתי שמשהו רע קרה.
היא הזמינה אותי לשבת ואמרה: "אפרתי, חמודה שלי, אני יודעת שזה
יהיה לך קשה."
כבר אז חשבתי שקרה למשה משהו.
היא המשיכה: "משה נפגע קשות באמצע פעולה בעבודה, הוא הובל לבית
החולים, אך לא יכלו להציל את חייו, הוא קיבל מכה מאוד חזקה
בראש, הוא אינו כאן, יותר."

נחנקתי, הרגשתי את הדמעות עולות בגרון אך לא מוכנות לצאת.
רצתי, רצתי הכי מהר שיכולתי, לא משנה לאן, רק רצתי.
וידעתי, ידעתי שיקרה לך משהו, אבל לא ידעתי מה העבודה שלך, לא
ידעתי ממה זה קרה.

הגעתי לשדה, ישבתי על הספסל והתחלתי לבכות.
לא יכולתי לעצור את עצמי.
הדיכאון, והידיעה שתמות לי או שבעצם כבר מתת לי, היו כה
גדולים, יותר מידי גדולים עלי.

היום עברו כבר 3 שנים מאז המקרה.
היום 3 שנים בדיוק, 3 שנים מאז ההופעה, 3 שנים מאז שהלכת לי
ולא חזרת.
היום יש הופעה של הלהקה האהובה עלינו.
לקחתי את בני, משה, להופעה.