סיפורים הונגרים- המשך
עבודת כפייה.

היה זה שלושה ימים אחרי הניסיון הכושל של האוצר ההונגרי הורטי
לקפוץ מהעגלה של הגרמנים ולהפסיק את המלחמה האבודה ויומיים
אחרי שהמפלגה הנאצית ההונגרית תפסה את השלטון ללא התנגדות מצד
הצבא או העם. באותו יום, נברנו בין הברזלים המעוקמים של תחנת
הרכבת ההרוסה בעיר קומרום. סביבנו עשן, אודים, ומוקדי אש
קטנים- זכר להפצצה של חיל האוויר הבריטי, שני לילות קודם לכן.
נצטווינו לאסוף את שברי הקרונות ולהעבירם למקום אחר. הייתה זאת
תרומתנו במאמץ לניצחון הסופי של הרייך השלישי ושל הצבא ההונגרי
הבלתי מנוצח.

היינו קבוצה עלובה של יצורים חסרי ערך, ששוטטו בין הגרוטאות של
מה שהיה עד לפני זמן לא רב תחנת רכבת. העיר חסרת החשיבות
האסטרטגית ספגה בפעם ראשונה הפצצות אוויר, והתושבים היו בהלם.
לא שלפני כן היה להם תקוות רבות לעתיד. הרוסים כבר הגיעו לכמה
עשרות קילומטרים מבודפשט, העיר קומרום, מרוחקת פחות ממאה
קילומטר מערבה מעיר הבירה. איטליה ורוב שטחי צרפת כבר היו בידי
בנות הברית. הסוף הבלתי נמנע הורגש באוויר. אנשים שפופי גב
מכונסים בעצמם שוטטו ברחובות, מדי פעם הרימו את ראשם כלפי
השמיים המעוננים. איני יודע, אולי לבקש את רחמי האל, ואולי כדי
שיוכלו לברוח בזמן מעוד הפצצה של בנות הברית. שניהם היו כמובן
חסרי סיכוי תועלת.

היינו שמונים איש בגילאים בין שבע עשרה, לארבעים. כוח העבודה
שגויס לעבודת הכפייה במקום להישלח עם הטרנספרים. העבודה באותו
יום לא היתה קשה במיוחד. השומרים האמיצים שלנו, החיילים
ההונגרים, שאת שרותם הצבאי בילו כמשגיחים ביחידות של עובדי
הכפייה, מעולם לא השתתפו בקרבות. הם גם היו בהיסטריה לאחר
הפצצת ליל שלשום, תפסו עמדה אסטרטגית - מרחק בטוח מפסי הרכבת
במקרה שההפצצה תתחדש. בסוף מצאו להם מקום במרחק רב מאיתנו,
שולי התחנה. אנחנו רוב הזמן היינו מוסתרים מהם. קללות הזירוז
שמדי פעם שלחו לעברנו, אשר נועדו להזכירנו על קיומם, לא הרשימו
איש. שמחנו להפטר מנוכחותם של הנבלות וחשנו התרוממות רוח למראה
"העבודה" המושלמת של המטוסים ומבטי הפחד בעיניהם המטומטמות של
שומרינו. היה גם זיק של תקווה שאולי בכל זאת יסתיים העסק לפני
שיצליחו לגמור אותנו. מראה פסי הרכבת, שנעקרו מהמקום והזדקרו
כלפי הרקיע, חימם את הלב ושובב את הנשמה. על אחד מהם, בגובה
שישה מטרים, חייל גרמני משופד נפרד מנשמתו בדרכו לגיהינום.
שברי קרונות שהועפו מהפסים היו פזורים בכל השטח. קרון נוסעים,
כנראה של משמר הלווי, רכב על גב הקטר. וסביב סביב, כל שהעין
מוקפת, חורבן והרס. את הפצועים ואת הפגרים סילקו עוד קודם, רק
את ההוא למעלה על קצה פסי הרכבת, השאירו למזכרת. כנראה ששכחו
אותו או שאולי לא טרחו להגיע אליו.

חילצנו מהקרונות ארגזים וחפצים שנשארו שלמים. העמסנו אותם על
עגלות ואת העגלות דחפנו מרחק חצי קילומטר לאיזה מבנה שבדרך נס
נשאר שלם. זזנו בעצלתיים, סחבנו את הארגזים מבלי להקדיש תשומת
לב מיוחדת לתוכנם. בצהריים מצאנו אוצר. בפינה של אחד הקרונות,
חבוי תחת השברים, עשרה ארגזים של ריבה ותחליף קפה ציקוריה.
אחרי התייעצות מהירה, כיסינו בחזרה את הארגזים וחיכינו לשעתנו
הטובה שלא איחרה לבוא. יללות הסירנות בישרו את כניסת מטוסי
"האויב" למרחב האווירי. קולות הסירנות היו באוזנינו כמוזיקה
שמיימית, כי לזה בדיוק ציפינו.

השומרים הסתלקו בריצה מבוהלת, השד יודע לאן. ואנחנו, נותרנו
לבדנו בגן העדן המפלצתי. שקט השתרר זמן מה, אחר כך הקולות
העמומים הפכו לרעש מחריש אוזניים של מאות מטוסי בנות הברית. הם
חלפו מעלינו בצורות, שהזכירו להקות של ציפורים נודדות. ואנחנו
שכבנו על הגב ומלאנו את בטננו בריבה של הגרמנים, וכדי להקהות
את המתיקות עד בהילה זללנו לקינוח דייסת ריבה עם תחליף קפה.
המטוסים עברו מעלינו, ואנחנו נפנפנו להם בהתלהבות. תחת השמים
הכחולים, כשפנינו אל השמש ואל המטוסים, הרגשנו רוגע ובטחון.
העובדה שאפשר להתפגר גם מהפצצות של ידידנו לא עלתה על דעתנו
כלל. אמדתי את המרחק בינינו ובין המטוסים, ודמיינתי לעצמי שאני
מתרומם אליהם, תופס כנף או זנב, ויוצא מהגיהנום. יוצא
מהגיהנום, אבל אני עוד אחזור. אני אבוא עם המנצחים לעיר הארורה
שלי, יש לי רשימה ואני אחפש אותם. אוציא אותם מהבתים ששדדו
מאיתנו, אפשיט אותם ו... ועוד אני מפתח מחשבות קונסטרוקטיביות
בסגנון, עוברות שעתיים ונשמע אות ההרגעה. אותו אות שסימן
שהסכנה חלפה ובישר את שובנו בחזרה למציאות.

סילקנו מהשטח את שאריות החגיגה, אני סילקתי מהמוח שלי את
הפנטזיות איך לתפוס את כנף המטוס וכל זה, והתחלנו לעבוד
ברצינות. ציפינו שהשומרים יחזרו ולא יפחדו להיכנס לאתר כי
האפשרות לעוד איום מידי לא היתה סבירה. השומרים באמת חזרו
והפתיעו אותנו. הם גילו את הריבה ואת הקפה וגם מצאו בשטח תפוחי
אדמה מפוזרים שנעלמו מעינינו. הם כינסו אותנו והזהירו בלשונם
הציורית שלא נעלה על דעתנו להוציא מהשטח אמצעי לחימה חיוניים
כמו ריבה, שכל כך נחוצה לניצחון הסופי. פקדו עלינו להסתיר את
הסחורה היטב בין החפצים שלנו, שאם ניתפס בכניסה למחנה, הם
יפשטו לנו את העור לפני שירו בנו בגלל הגנבה. לך תבין את
מסתורי המוח המעוות.

לקראת החשיכה דחפנו את העגלות האחרונות למחסן הפינוי. התארגנו
בשלשות לקראת שובנו למקום המגורים. בדרך עברנו על פני עיר
חשוכה, כמעט ריקה מאדם. פגשנו חבורות של אנשי צלב החץ שמינו את
עצמם לתפקידי שיטור במקום, או מקביל למשטרה. הם הסתובבו
בקבוצות של חמישה עד שמונה איש, צעירים בני שש עשרה שבע עשרה,
ללא מדים, מצוידים בתתי מקלע. על שרוולם סרט של צלב החץ. אחת
הקבוצות עצרה אותנו, הם דרשו מהשומרים למסור את היהודים
לידיהם. מפקד המשמר בדרגת רב טוראי - ושוב איני יודע איך השכל
פעל אצל הנבלות האלו - הסביר שהיהודים באחריותו, הכמות ספורה,
והוא חייב להחזיר את המלאי בשלמותו למפקד שלו למרות רצונו העז
להפטר מהם וללכת לשתות כמה כוסיות יין איתם. בזמן הויכוח הקיפו
אותנו השומרים, הורידו את הרובים מהכתפיים וכיוונו אותם לכל
עבר פרט לכיוון שלנו כדי למנוע חטיפה של חלק מהקבוצה. אחד
החיילים, איכר מגושם שעמד לידי, הפטיר מתחת לאף, "ילדים
מחורבנים, רוצים לקחת את היהודים שלי. תשכחו מזה. היהודים האלה
הם תעודת הביטוח שלי, כל עוד הם קיימים, לא ישלחו אותי לחזית".

את שער המחנה בו התגוררנו, עברנו בלי בעיות. הגענו למגורים
כשאנו עמוסים ריבה ותחליף קפה. אחרי שעה הופיע אחד החיילים
ודרש את חלקו של הצבא ההונגרי בשלל. מסרנו להם חצי וכאשר פנה
ללכת, אחד מאיתנו איחל להם באמצעות תנועת ידיים שיחנקו בנגיסה
הראשונה.

שיחות הערב נסבו על הנושאים הרגילים. המרחק בינינו ובין הרוסים
שהתקרבו לבודפשט וכמה זמן ניתן לעבור את המרחק עד אלינו. כמה
נזק גרמו ההפצצות, ומתי יבוא הגל הבא. ובעיקר, מה נעשה לעם
ההונגרי בכלל, וכל אחד ברשימת המועדפים שלו בפרט, אם כאשר הכל
יסתיים. אבל מתי זה יסתיים? בינתיים עוד יום עבר, ואנחנו כאן.
עלינו על הדרגשים. את גוף הפקדנו להתקפת הפשפשים הרעבים, שארבו
לנו בין מצעי הקש המעופשים. את נפשנו הפקדנו בידי החלומות.
והמחשבות לפני עצימת העיניים- איך לשרוד עוד יום אחד.

בחמש בבוקר השכמה, בחוץ עוד חושך. מתנתקים ממגע הפשפשים, ותוך
כדי רחצה חפוזה בברזיות המטונפות, בודקים על גופנו את הנזק-
סופרים את העקיצות החדשות ואת הפצעים המגורים מהלילות הקודמים.
קפה דלוח ולחם שאמור להפסיק ליום שלם, זה כל מה שניתן לארוחת
הבוקר. אחר כך יוצאים למסדר.

המקום נקרא מצודת איגמנד. אחת המצודות שנבנו לאורך הדנובה לשמש
קו הגנה כנגד הצ'כוסלובקים שישבו בצד השני של הנהר. המצודה
ברובה מבנה בטון תת קרקעי. בצד המזרחי, חצר גדולה. הכל מוקף
סוללת עפר כפולה. בין הסוללות תעלה דוגמת המבצרים העתיקים.
העיר קומרנו משתרעת על שתי גדות הדנובה, עד לפירוק
צ'כוסלובקיה, הצ'כים ישבו בעבר השני של הנהר.

לאחר שספרו את היהודים במסדר, קיבלנו פקודה להתייצב מחדש עם
החפצים, סימן שזזים. נגמרה הקייטנה של אתמול בתחנת הרכבת,
הידיעה על התזוזה גרמה למתח. היו שמועות שמצעידים יחידות של
עבודת כפייה מערבה לכיוון גרמניה. שני בחורים שצורפו אלינו
יומיים קודם רצו לעודד אותנו בטענה שאפילו אצל הגרמנים לא יכול
להיות הרבה יותר גרוע מאשר אצל הנבלות המטומטמות האלה שהופקדו
עלינו. אז עוד לא ידענו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

צירופם של הבחורים קשור לאירוע אבסורדי, אחד מיני דברים שקרו
בתקופה ההיא. יום לאחר שאנשי צלב הקרס תפסו את השלטון, אספו את
כל היחידות הצבאיות כולל היחידות של עבודת הכפייה למסדר חגיגי,
השביעו אותם אמונים לשלטון ולמנהיג החדש של ההונגרים, פרנץ
סלשי. במעמד זה הודיעו שהפירר ההונגרי הרחום, הכריז על חנינה
כללית של כל האסירים בבתי הכלא הצבאיים והאזרחיים גם יחד.
כמובן שהאסירים המשוחררים יתנדבו למאמץ המלחמתי עד לניצחון
הסופי. דהיינו, שלחו את כולם לחזית. שני הבחורים שלנו נתפסו
שבוע קודם בניסיון לערוק וחיכו למשפט צבאי. פסק דין הצפוי מראש
היה הוצאה להורג. בשלטון הקודם- ששיתף פעולה גם הוא עם
הגרמנים, עבדו  החוקים והבירוקרטיה לפי הספר. לפני שיורים
בנאשם, עורכים לו משפט מסודר ומוציאים אותו להורג רק לאחר
שהשמיע את טיעוניו. לא פלא שחברינו שניצלו מהמעמד המשפטי הזה
שפעו אופטימיות רבה.

כשיצאנו לדרכנו, החמיצו השמיים פנים. עננים אפורים שטו מעל
והורידו גשם. יצאנו מהעיר, הובלנו בכיוון מערבה בדרך עפר רחבה.
בין שדות עגומי מראה של חודשי הסתיו. צעדנו בשקט והשתדלנו
לכווץ את עצמנו כנגד הגשם שהתגבר וזרם דרך הצוואר אל מתחת
לבגדים. השומרים היו מצוידים בשכמיות נגד גשם, מצב רוחם היה
מרומם. הם לא אהבו את קומרום אחרי ההפצצה, ושמחו לצאת מהעיר.
כדי לתת ביטוי למצב רוחם הטוב, ציוו עלינו לשיר שירי לכת
צבאיים. ואנחנו פצחנו בשירה אדירה של "מנהיגנו הגיבור מיקלוש
הורטי מוביל את חייליו לקרב על סוסו הלבן". כשכמעט הגענו לבית
האחרון שמילותיו היו בערך, "וכל אויב ינום מפני המצביא" תפסו
האידיוטים  שיש בעיה עם השיר. הגיבור על הסוס הלבן של אתמול,
נחשב היום לבוגד שרצה להיכנע לאויב. ולגיבור החדש המוביל את
הצבאות לקרב המכריע, קוראים סלשי. כמובן שהשתיקו אותנו מיד.
כשהם משלחים מבטים חשדניים לעבר העצים הערומים חשופי העלים
ולעבר העורבים השחורים שחגו מעלינו. הם ערכו התייעצות, ובסוף
בחרו בשיר המפאר את גדולתו של המנהיג החדש שנשבעו לו אמונים.
ואלו המילים בתרגום חופשי: "רב אחד ועוד רב אחד, הרב הראשי
התפגר. יבוא המנהיג סלשי ויגמור את כל היהודים". ואנחנו שרנו,
הייתה לנו ברירה? אחרי שנשבענו לו אמונים, לא הייתה סיבה שלא
לשיר את ההמנון. שרנו את השיר פעם ועוד פעם, ללא הפסקה, לאורך
שבעה קילומטרים עד שהגענו ליעדנו החדש, חווה גדולה ומוזנחת
באמצע שום מקום.

החווה שראתה ימים טובים יותר, הייתה טיפוסית למאות משקים אחרים
שהיו בבעלות פרטית. שטחי אדמה ענקיים, משק חי המוחזק ומטופל על
ידי אריסים. שכירי יום עלובים, ששכנו בבקתות חמר ליד מבני
המשק. ותמורת מגורים, אוכל, בגדים ומעט מאוד כסף, שירתו את בעל
החווה.

המקום היה כמעט ריק מאדם. את הגברים לקחו לצבא מזמן. נשארו
הנשים, הילדים וזקנים חסרי שניים שהביטו בנו באדישות. האורוות,
הרפתות והדירים היו ריקים גם כן. תמורת חצי ארגז ריבה הסכימה
זקנה אחת לדבר איתנו וסיפרה שאת משק החי פינו מערבה לפני כמה
ימים: "באו בבוקר, הוציאו את הפרות הסוסים והחזירים ולקחו אותם
לקומרום. העמיסו אותם על הרכבת, ונסעו. אמרו שיחזירו אותם אחרי
המלחמה. מה אכפת לי" המשיכה הזקנה "הם לא שלי, את התרנגולות
שלי ואת החזיר שלי לא לקחו. מצדי שלא יחזירו, תהיה פחות
עבודה".

שיכנו אותנו בדיר חזירים ריק. ניקינו אותו כמה שאפשר ופיזרנו
קש טרי על הרצפה. לקראת הערב הגיעו "אורחים" נוספים. שורה
ארוכה של שבויים רומנים. איני יודע מאיפה הצעידו אותם ברגל,
אבל מצבם היה זוועה. חלקם היו  יחפים, אחדים נעלו חותלות
קרועות, כמה מהם היו באפיסת כוחות ונתמכו על ידי חבריהם.
הכניסו אותם לדיר חזירים סמוך. להם לא היה כוח לנקות את המקום,
הם פיזרו את הקש על הצואה של החזירים ונשכבו על הרצפה. היו
בינינו שידעו רומנית, רצינו לדבר איתם, לשאול מאין באו ולאן הם
הולכים. אבל אנשי יחידת המשמר שהביאה אותם גרשו אותנו מהמקום
ולא אפשרו מגע איתם. הרב טוראי "שלנו" ביטא את הרגשתנו בנאום
קטן: "ראיתם אותם? אז אל תבכו ואל תתפנקו. תעבדו במרץ כי מצבכם
טוב בהרבה". בינתיים, הלכנו לישון ברגשות מעורבים. התנחמנו
בעובדה שבמקום המשכן החדש אין פשפשים - עוד יום נגמר.