[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







א. רעות
/
בין הקריאה

היא יושבת לה בצד בידה אוחזת בספר עב בעל כריכה כחולה.
מתיישבת לה באחת הפינות המוצלות שבחצר, שעונה על קירו החיצוני
של המבנה, ישיבה מזרחית, מדלגת כמה דפים ונעצרת, עיניה מרצדות
מימין לשמאל במהירות ואצבע קטנה מעבירה עמוד עמוד.
היא לבד שם, בעצם לא ממש לבד, זו היא והספר.
חבורת נערים העוברים על ידה מתחילים לגחך, בביטחון מושלם היא
ממשיכה לקרוא את המילים, אומנם למשך שניות אחדות המילים לא
נקלטו בראש והגיחוך הזה הפריע לקריאתה המלאה, אך אינה שמה לב
למגחכים למיניהם, אפילו מבטה לא עולה מעלה לראות את פני
המגחך.
חזרה לאיפה שסיימה ונשמה עמוק וניסתה להמשיך לקרוא, מקווה
שגיחוך לא יבוא עכשיו, היא בקטע המותח בסיפור, לא רוצה להרגיש
תחושת החמצה כשהגיחוך יפריע ולקרוא מחדש לא יהיה אותו הדבר,
הרי זה יהיה מוכר לה.
טעם העלבון החל להתפוגג והיא כבר החלה לקרוא לה בנוחות.
הוא מתבונן בה מרחוק, בשערה החום שתמיד אסוף למין קוקו, עיניה
החומות ירוקות, התמימות, הגדולות - שיש בהן דבר מסתורי הגורם
לי לרצות להגיע לעומק ולא רק היכרות חיצונית שיטחית.
הוא לא מעיז לבוא ולגשת אליה, לא מעוניין להפריע לה. היא תמיד
דיי אדישה כלפי אותו האדם שבא ומתחיל שיחה. אבל היא לא אדישה
מתוך רוע או דבר מה דומה, היא פשוט, כך הוא לפחות משער, שהיא
כמעיין אדם ביישן הלא רוצה להיפתח לאנשים יותר מידי מפחד
ומהפגיעה, או פשוט היא לא מרגישה שיש לה על מה לדבר עם אותו
האדם שניגש אליה.
"היי" אזר את האומץ ואמר בקול חנוק מבויש.
תחילה למאית מאיית השניה היא במין התעלמות כזו הלא מבינה
שה"היי" מכוון אליה, אחרי כמה זמן, שלו נידמה כנצח מבויש, היא
הרימה את עיניה מהספר וחייכה חיוך, אולי מאולץ, והחזירה היי
עדין, שברירי משהו.
"מה את קוראת?" שאל אותה, באמת עניין אותו מהו הספר שהיא אוחזת
בו במשך היומים שראה אותה עמו.
"דויד גרוסמן" עונה קצרות וזזה הצידה שהוא יוכל להתיישב לצידה
ולהישען על צידו של קיר חיצוני זה.
"איזה של דויד?" שאל והביטי בה
"מישהו לרוץ איתו..." עונה בקול ספקני אם הוא קרא, או בכלל
מכיר את הסופר או את הספר.
"ספר טוב, קראתי אותו לא מזמן. באיזה חלק את?" שאל
"באמת קראת?" הביטה בי במבט משתהה.
"כן..." חייך "מה את כל כך מופתעת?"
הסמיקה קלות "שלא תבין אותי לא נכון, אני חושבת שזה ממש מצוין
שאתה קורא והכל, אבל פשוט אתה לא ניראה ממש הטיפוס שיקרא...
ועוד דויד גרוסמן..." ענתה לי וחייכה חיוך קטן, נדמה כאילו
חיוך מתנצל על הסטיגמה שעברה לה בראש.
"זה שאני לא קורא בהפסקות לא סותר את העובדה את יודעת..."
ענה.
היא הרימה מצידי רגלה את הסימנייה שנפלה ושמה אותה בקטע בו
עצרה וסגרה את הספר והביטה בו.
"לרגע עברה בי המחשבה הזו, מתנצלת על ההכללה." ענתה וחייכה
חיוך קטן.
"זה בסדר, אז... מה את אוהבת לעשות חוץ מלקרוא ספרים בהפסקה?"
שאל אותה.
"אני לא קוראת כל הפסקה, רק לפעמים שאני מרגישה את הצורך לברוח
ולהתנתק... משהו שאתה עושה בעזרת הדיסקמן..." אמרה בצורך
להסביר את התנהגותה. "אז מה אתה שומע כל כך הרבה?"
"מבין אותך, אני שומע בעיקר של להקות או זמרים שלא קיימים
כבר... 60, 70" אמר והביט בריצפה.
"כמו פינק פלויד וכאלו?" שאלה ושוב המבט המופתע משהו חוזר
אליה.
"כן..."
"גם אני ממש אוהבת אותם..."
הוא רצה נורא לענות, אבל הצלצול הגורלי קטע אותו.
"אתה רוצה להישאר איתי פה בחוץ?" הציעה כשהתרומם "אין לי כוח
לשעה של היסטוריה, ולא בא לי להיות לבד..." הוסיפה.
"יודעת מה? מתאים לי".
הוא אף פעם לא חשב שהיא כזו, בכלל לא יצא לו לדבר עמה, נושאי
השיחה שלהם התחילו והסתיימו בשאלות כלליות על בית הספר ועל מה
נשמע עם האחר.
למחרת, כשבא בהפסקה למקום הקבוע שלה היא לא היתה בו.
גם כעבור שבוע כשחיפש אותה בכותלי בית הספר, חיפושיו לא הניבו
פרי, רק אחרי שבועיים בערך של תהיות וחיפושים,  הבשורה המרה
נגלתה וזו נהרגה בתאונת דרכים חסרת לב.
הספר שרצתה שהוא יביא לה עדין אצלו בתיק ובו עדיין אותו המכתב
הקטן השואל בהיסוס בכתיבה פיוטית, אם היא רוצה לצאת איתו.
הוא חיכה שנתיים עד שהעיז לדבר עמה, הוא שנתיים כמעט עינו עקבו
אחריה והיא נעלמה לי כלא הייתה.
העצב שוטף את נפשו מאז  ואותו המבט המופתע נעוץ בליבו.

                                                           
            -2002-







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה, במה
שאני מכיר
היש סלוגן
יפה מזה
בכל העיר?


אמא חורגת...


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/12/04 18:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א. רעות

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה