קלריס החליקה את ידה על שערה הכהה, בעודה בוהה בשמי השקיעה.
הרקיע נצבע צבעי ארגמן וסגול שנמתחו עד לאופק. אור היום התפוגג
לאיטו, מפנה את מקומו לדמדומי הערב. חלון האוטו היה מלוכלך
מעט, מכוסה טיפות גשם שזה עתה ירד. קלריס לא יכלה שלא לחשוב על
הנער שישב לצידה, מרוכז בנהיגה. היא בחנה את שערו השחור כנוצת
עורב, את עיניו השחורות כליל, המרוכזות בכביש לפניו, את חולצתו
הארוכה, השחורה גם היא, וליבה החסיר פעימה. היא מעולם לא העזה
אפילו לשער שאהבה ביניהם אפשרית. הוא תמיד היה כל-כך מסתורי,
מרוחק, שקוע במעין עולם משלו, הרחק מהמציאות. אין זה פלא שהיא
כמעט התעלפה כשהוא ניגש אליה, בבוקר היום הזה, ושאל אותה האם
היא רוצה לצאת איתו. היה ברור שהיא תענה כן, וכך אכן קרה. הרי
איך היא יכלה לסרב לו? לאותו נער גבוה ויפה שאותו כל-כך אהבה.

המכונית החלה להאט, וקלריס ניעורה ממחשבותיה. היא הביטה החוצה
בסקרנות. הוא לא אמר לה לאן הם נוסעים, הוא אמר שזאת הפתעה.
הלילה כבר ירד והשמיים היו קודרים. אור הכוכבים האיר על שערי
בית-הקברות, מחוויר את צבעם. הירח הופיע מפעם לפעם מבין ענני
הגשם ששטו על פניו, כאילו להזכיר על נוכחותו. צמרמורת חלפה
לאורך גבה של קלריס, והיא נזכרה במשהו שקראה פעם בספר אימה -
שזה סימן שמישהו דרך על קיברה. רק המחשבה על-כך מילאה את ליבה
פחד, והיא פנתה אל רוס, עיניה הכחולות גדולות ומפוחדות. היא
רצתה לשאול אותו מה הם עושים כאן, היא רצתה להגיד לו שהיא
מפחדת מבתי-קברות, שיש לה תחושה רעה בקשר למקום הזה, אך
כשהביטה אל תוך עיניו, היא חשה עצמה נבלעת בתוכן, אל תוך הריק,
נופלת עמוק לתוך הלא נודע, לתוך תהום שאין לה סוף... תהום ללא
תחתית. הוא חייך. חיוכו היה מוזר ומסתורי, כאילו יכול היה הוא
לקרוא את כל מחשבותיה. קלריס ניתקה את עיניה מעיניו ושאלה
בהיסוס, "רוס, מה אנחנו עושים כאן?" היא לא הייתה בטוחה שהיא
רוצה לדעת. "את תיראי..." ענה לה בקולו השקט והרגוע, כמעט
בלחישה, ואותו חיוך אפוף מסתורין עלה על פניו. רוס יצא
מהמכונית, ופתח לקלריס את הדלת. היא יצאה, מיישרת את שמלת המשי
השחורה שלבשה, שהתקמטה מעט מהישיבה באוטו. הדלת נטרקה מאחוריה.
רוס נעל את המכונית השחורה כעורב והורה לקלריס ללכת אחריו. היא
הנהנה, אספה את שערה השחור בסרט, והחלה צועדת בעקבות רוס לעבר
השערים. פחד קינן בליבה, אך היא דחקה בעצמה להתעלם ממנו.
תירגעי, אמרה לעצמה, מה כבר יכול לקרות? שערי בית-הקברות נישאו
מעליה לתוך שמי הלילה השחורים, נבלעים בתוכם. הם עמדו מולה,
מאיימים וחוסמים את דרכה, כאילו מנסים למנוע מעבר של משהו אפל
ונורא, מזהירים אותה מפניו, מפרידים בין עולם המתים והחיים.
היא נעמדה קרוב לרוס, כתפה נוגעת בכתפו. הוא וודאי הרגיש את
הרעד שעבר בה למראה שערי הברזל החלודים, צבעם כבר מזמן נישחק,
והוא אחז בידה, לוחץ אותה קלות. ידו הייתה קרה למגע, קרה כקרח,
קרה כידו של מישהו מת. היא מעולם לא הבחינה עד כמה חיוורים היו
פניו. חיוורים כסיד. היא נרתעה ממגע ידו, קור חודר אל גופה,
ממלא את ליבה. רוס, כמעט כמו קורא את מחשבותיה, הביט בה, מחייך
בביטחון ובחום שמילא את נשמתה. היא החזירה לו חיוך מאולץ ולקחה
נשימה עמוקה. רוס הניח את ידו על השער. המתכת החלודה חרקה בקול
צורם, שוברת את דממת המוות ששררה במקום. קלריס הרגישה כאילו
ליבה היה זה שנישרט, והיא נרעדה. השערים נפתחו לרווחה, מגלים
מאחוריהם את בית-הקברות הישן. הקרקע הייתה מכוסה דשא פראי
ושיחי קוצים הציצו מבין המצבות המתפוררות. קורי עכביש, כסיבי
כותנה לבנבנים, דבקו פה ושם למצבות האפורות. לוחות האבן
הכבדים, שכיסו את הקברים, היו שבורים וסדוקים. זרי פרחים
שהניחו מבקרים מהעבר על לוחות האבן היו נבולים ויבשים. לא היה
סדר מסוים שבו ניצבו המצבות, הן היו פשוט מפוזרות על פני שטח
בית-הקברות, נבלעות לתוך יער עבות וסבוך, נגלות לעיני קלריס
מבין עצי האשוח הצפופים, בעוד ענפיהם חובטים בהן ברוח
המשתוללת. עלי הסתיו הזהובים רשרשו על קרקע היער במערבולת של
צבעים. ערפל רפאים התערבל מתחת לרגליה, כעשן לבן. צללים שחורים
קיפצו בין המצבות, מתעתעים בה, משחקים איתה. קלריס חיבקה את
עצמה בחוזקה, כאילו מנסה להתגונן מפני הכוח האפל, העל-טבעי,
שגרם לרוח ליילל מהרגע שבו נכנסו אל בית-הקברות, אותו כוח שהיא
חשה בנוכחותו, מושך אותה עליו. היא חשה אותו קרוב עליה, כל-כך
קרוב. היא שלחה מבט ברוס. הוא נעמד ליד מצבה שמשכה את ליבה של
קלריס עוד קודם לכן. "קלריס" קרא בטון מצווה, אך מיד ריכך
אותו, "בואי הנה". הרגשה מוזרה השתלטה עליה בשומעה את קולו.
היא חשה משיכה אליו, משיכה עצומה, כזאת שבלתי ניתן לעמוד
בפניה, רצון עז למלא את מבוקשו, בעוד כל חושיה זועקים סכנה! את
חייבת להימלט מפה, ועכשיו! הוא לא עמד רחוק ממנה, מטרים ספורים
מפרידים ביניהם, וכשעיניה פגשו את עיניו, שוב הרגישה את כוחן
המהפנט. היא החלה פוסעת לעברו, כאילו שלרגליה רצון משלהם,
ובתוך שניה סגרה את המרחק ביניהם. רוס חייך, מרוצה. קלריס
הסיטה את עיניה מעיניו ובחנה את המצבה. היא הייתה סדוקה ושחוקה
כשאר המצבות, טחב מכסה את המילים החקוקות עליה, כאילו אוסר על
קלריס לקרוא אותן. ירח מאבן ניצב מעל למצבה, גוונו כסוף ורך
לאור אורו החוויר של הירח, שהיה עתה בהיר בשמי הלילה הצלולים,
זרועי הכוכבים. שני הירחים היו מלאים, בצורה תואמת. הדבר הפחיד
את קלריס. גופה נידרך. רוס הסתובב אליה. הוא חייך ברשעות, חושף
את ניביו החדים כסכין. עיניה של קלריס נפערו באימה. ליבה פעם
בקצב מטורף, מאיים לפרוץ ממקומו. רוס גיחך. "אני לא רוצה
שתחשבי שאני סתם מרושע" אמר בחצי חיוך, "אני פשוט..." הוא
השתתק, הביט לתוך עיניה של קלריס, כאילו מחפש אישור להמשיך,
אזר כוח והמשיך: "אני תמיד אהבתי אותך, את מבינה, אבל הייתי
שונה ממך, שונה בתכלית, את בת-תמותה בעוד אני בן-אלמוות. את לא
מתארת לעצמך עד כמה היה לי קשה לנסות להתרחק ממך כל הזמן, זה
היה סיוט, אבל לא רציתי לפגוע בך, לא רציתי שתגלי מה אני
באמת..." קולו דעך. עיניו נראו עצובות. הוא השפיל אותן, וקלריס
יכלה להישבע שהיא ראתה דמעה זולגת על לחייו. היא הייתה
מבולבלת, המחשבות התרוצצו בראשה מחפשות תשובות, מנסות להסביר
את שהרגע שמעה. דבריו הפחידו וריגשו אותה כאחד. היא הייתה
בהלם. קלריס כנראה עמדה כך, קפואה, עיניה מתרוצצות בטירוף לכל
עבר, רק מספר שניות, אך הדבר ניראה כמו נצח, גם לה, וגם לרוס.
הוא הרים את ראשו, להבה בוערת בעיניו, "אבל מעכשיו הכל ישתנה,
נהיה ביחד לעד, רק את ואני. עכשיו זה הרגע שלו חיכיתי כל חיי,
עכשיו את תהפכי לאחת כמוני..." הוא חייך בזדון, גופו נידרך,
מוכן להתנפל על קלריס. היא הביטה סביב, אחוזת אימה, מחפשת דרך
מפלט. זה לא שהיא לא אהבה אותו, זה כלל לא היה זה, היא עדיין
הסתחררה בכל פעם שהביטה בו, אך אותו כוח שהקרין אליה, אותה
עוצמה הייתה מעבר להבנתה. בשבילה פרושה היה לברוח. רגע אחד היא
עמדה ליד המצבה, מפוחדת, וברגע הבא היא מצאה את עצמה בזרועותיו
של רוס. היא ניסתה לצרוח, לזעוק לעזרה, אך שום קול לא בקע
מפיה. היא ניסתה להילחם בו, אך הוא היה חזק מדי. היא עצמה את
עיניה, מקבלת את גזר-הדין. ניביו ננעצו בצווארה, כאב חד פילח
את גופה, זה היה כמו זוג מחטים קטנות היונקות את כל דמה,
מרוקנות את גופה, את נשמתה. היא פתחה את עיניה, שלחה מבט ארוך,
מלא צער וכאב בשמי הלילה האפלים, השמיים שתיראה במשך כל ימות
חייה, ראשה הסתחרר במערבולת של צבעים, ואז רק חושך.
קלריס פקחה את עיניה בכאב. ראשה פעם. איזה סיוט, חשבה. לפתע,
גופה נידרך. היא קפאה על מקומה. מולה היא יכלה לראות את שמי
הלילה, כגלימת משי המכסה את העולם, את הכוכבים הפזורים עליה
כיהלומים קטנים, ואת הירח המלא... היא החלה לרעוד. היא הרגישה
שהיא שוכבת על דבר מה קר. האימה הזדחלה אט אט לליבה. היא היססה
לרגע, מפחדת להביט הצידה. אך היא ידעה שהיא מוכרחה. לאט, לאט
כמו במאבק עז עם עצמה היא סובבה את ראשה ימינה. "לא... לא..."
מלמלה, מנסה לשכנע עצמה שזה לא קורה. לידה, על מצבת הירח, שכב
רוס. שערו השחור היה פרוע, הג'ינס שלבש היה בלוי וקרוע בתחתית
הרגל. באימה הולכת וגוברת הביטה בחולצתו. היא הייתה מוכתמת
בדם, הדם שלה. היא התרוממה בשקט והביטה בשמלתה. היא הייתה
מלוכלכת. אחת הכתפיות הייתה קרועה. ראשה של קלריס התמלא
רעיונות בריחה, כל עוד רוס ישן היא תוכל בקלות להימלט. אך לפתע
היא שמה-לב למשהו מוזר. היא יכלה לראות בברור למרות שזה היה
לילה. היא ראתה למרחק רב בחשכה. גם שמיעתה התחדדה. היא יכלה
לשמוע את חיות הלילה במאורותיהן, ואפילו הזדמן לה לקלוט יללת
זאב ממעמקי היער. היא עברה עם לשונה על שיניה. שניים מהם היו
חדים. ניבים. באורך מוזר קלריס הייתה רגועה, שלווה נפלה עליה.
היא הרגישה כמעט, שייכת. כל פחד סר מליבה. רוח הסתיו הקלילה
שיחקה עם שערה הפזור. היא החלה מרחרחת את אוויר הלילה הלח
והקריר. היא יכלה לחוש בריחות רבים, החל מריח הדשא הלח, טיפות
הגשם זולגות במורד גבעוליו הדקים והירוקים ועד לניחוחות של
תבשילים מכפר שבאזור. זה היה מענג, העולם ניראה לגמרי אחרת,
יותר חד וצלול, כאילו כל חיות הלילה קוראות לה להצטרף עליהן,
לצוד, לשתות דם. קלריס חייכה. אורו הכסוף של הירח השתקף בעיניה
התכולות, שנצנצו כלהב של סכין חדשה. עתה היא גם ידעה את החקוק
על המצבה, המצבה של אהובה. היא שלחה מבט ברוס. הוא היה ער. הוא
ישב על האבן הקרה ופשוט בהה בה, עיניו מנצנצות בשובבות. היא
יכלה לקרוא כל מחשבה שלו. "אז, אני רואה שגילית את הדברים
המענגים שבלהיות ערפד..." אמר בחיוך, קורץ לעברה. קלריס צחקה,
מאושרת. רוס קם מהמצבה, ובין רגע הוא היה לידה, מחבק אותה.
"אני אוהב אותך" לחש, ובאותו רגע שהביט בעיניה, הוא ידע שזה
בדיוק גם מה שהיא מרגישה. לא היה צורך במילים. הוא נשק לה קלות
ואחז בידה. ידו, לא עוד הייתה קרה כלפיה. מגע ידו היה רך
ונעים. "בואי, יש לי הרבה מה ללמד אותך" אמר בחיוך.
קלריס ורוס החליפו מבטים אוהבים, ויד ביד נבלעו בתוך היער
העבות והאפל, צועדים לעבר הלא נודע, החושך וחיי הנצח...