אבני המדרכה אילמות,
אולי מצער.
רבי קומות סוגרים
על שמי עננות סמיכה
ודמעות אפורות זולגות ממרפסות העיר הלבנה
אל האספלט הדהוי
ואת בוכה

הולכי הרגל חולפים עוברים
מבלי משים
לצער
ואוטובוסים עשנים דוהרים
ב"עיר ללא הפוגה"
יבבת כינור מתנגנת ליד כיכר הנרות  
ואת כל כך נוגה

ספסל בלב הכרך
המפויח
המטויח
ואת עכשיו לבד
כל כך

שולח נשיקה חמה מעיר אחרת
ואת אומרת שלשם את לא חוזרת

בלב עיר התפוח הקפואה
מדמיין אותך.

נחיל האנשים חולף עובר מולי
מבלי משים לצער.
והדמעות קופאות על לחיי.

אהובתי
מעבר ים
עכשיו נפרדת מחיי