בתוגת הנעורים שאוחזת ברגליו,
מושכת לרחוב, לשלכת של הסתיו.
והוא, עובר בין סמטאות,
לא משגיח במבטים של נערות,
מצחקקות, מפלרטטות,
לא אחת גם מפתות.
והמנגינה שמשתנה,
כמו הרוח, כמו הזמן.
ובשמיים עננה,
כמו הלב, זה העקשן.

מסרב להרפות,
להבין, להודות,
לקבל, להשלים,
מדורת הבלים.

והוא שב על עקבותיו,
והתוגה עימו,
והעצבות אימו.

ומשמים מלאכים,
לבנים וטהורים,
בסולם ארוך ארוך יורדים.
והם קוראים אליו בשמו,
והוא מרים את מבטו.
כואב, אוהב,
וכמעט אפשר לראות,
את החץ שעוד נעוץ עמוק בלב.

ואחת המלאכים,
בחיוך צחור-טהור,
נושקת ללחיו,
ולוטפת לשערו.
בלי מלים, אומרת לו תקווה,
בלי צלילים, שרה אהבה.
ודמעה שניהם חולקים.

הוא נותר אז בשלכת,
לבלובי עצים מלכת.
רואה אביב, פריחות ואבקנים,
הוא רואה חיים.