לפעמים הוא היה קם בלילות, פוסע מהורהר למטבח, שב למיטתו וחוזר
לישון. הכאב שהצטבר אצלו בלב היה קשה מנשוא, עד שפעם כמעט פרץ
בבכי מר לעיני חבריו בכיתה. הוא ידע שזהו, שעד כאן, שעכשיו הוא
חייב לספר למישהו, אבל לא היה לו למי. היחיד שידע היה יומנו
הרטוב מדמעות, בו פרק בכל לילה את סבלו ותחושותיו. כך התנהלו
להם הימים, הוא בסבלו והעולם - בשלו. בוקר אחד החליט שזה הרגע.
הוא הרים את השפופרת, הקיש סתם שבע ספרות. המתנה. טוווו ארוך
נשמע מהצד השני. "הלו?" מישהי ענתה. שתיקה. הוא השיב בהיסוס:
"לאן הגעתי?" "הגעת למשפחת שקד, מי מדבר בבקש-" הוא ניתק.
'פחדן'. 'שפן'. חשב לעצמו. 'אין לך את האומץ לספר ואף פעם לא
יהיה'.

לימים גדל והגיע לצבא. אכל שם חול, היה מלוכלך כולו, מזיע
ומסריח, אבל בשבתות לא הסכים לצאת. רק לא הביתה, חשב, ונשאר
שבוע, ועוד שבוע בבסיס. כך הכיר את מזל, "הטבחית מספר אחת
בצה"ל" קראו לה, ובצדק. מכל רפש היא הכינה מטעמים, והחבר'ה
ידעו להתייחס אליה בהתאם. אתו היא עשתה שיחות נפש, סיפרה לו
הכל, גם הוא סיפר, אבל לא הכל. עדין לא היה מסוגל לומר לה.

באותה השעה בדיוק, לא רחוק משם, שחה לו דגיגון בים התיכון. ראה
אויבים מכל עבר. הצליח להתחמק. כריש מימין. חמק מבין שיניו.
'עד מתי?' הרהר, 'עד מתי אחיה בצורה הזאת, חשוף לסכנות ופגיע?'
ולפני שהספיק לסיים את הרהורו חש לפתע כאב חד מאחור, וכעבור
רגע כבר עוכל בקיבתו של טורף רעב.

"אני רוצה לספר לך משהו," אמר למזל. "כולי אוזן," השיבה. היא
הרגישה את המתח באוויר, וידעה שמדובר בעניין חשוב. "אני כבר
הרבה זמן נוצר זאת בלבי, ולא סיפרתי על כך לאיש, רק את מבינה
אותי, עליך אני סומך, ולכן לך אגלה." "קדימה! אני לא יכולה
לחכות!" האיצה בו. "א-אני...חושב ש... אני יצור ממאדים ששוגר
לכדור הארץ מחללית ירוקה בשם 'אופטקסוס' לפני 19 שנה!" אמר,
והרגיש הקלה עצומה. סוף סוף הוא סיפר זאת, ועוד למזל. ואז חשב:
'היא תאמין לי. היא יודעת שאני לא משוגע. היא תספר לכולם ואז
יתנו לי את הכבוד המגיע לחוצן.'

שלוש שנים לאחר מכן, בבית החולים שלוותא, התרחש אירוע יוצא
דופן. מערכת הכריזה של בית החולים השמיעה כמה רעשים של מכונה
שלא השתמשו בה שנים, ולאחר מכן מישהי אמרה במהירות: "דוקטור
קורקבן להגיע מיד למחלקה א', המטורף ממאדים מתחיל להתנפח." אדם
זעוף פנים החל פוסע לעבר חדרו של המטורף, וכשהגיע טרק בחוזקה
את הדלת. מישהו יצא מהחדר הסמוך ואמר שהורגים אותו שם. אחות
צעירה אמרה שזה שטויות, ושייקח קצת רטאלין, כי כבר שעתיים הוא
בלי כדור. המישהו הזה הלך אתה לצד, ואמר לה: "פעם הייתי
נורמאלי, את יודעת?" האחות הביטה בו בהשתוממות. "פעם גם אני
הייתי חוצן ממאדים, ואחר כך הייתי בצבא עד שחשבו שהשתגעתי. אבל
אני שפוי לחלוטין. זה הכל השפעה של המדינה. הכל שחיתויות.
פוליטיקה. בגלל זה אני כאן היום." האחות נתנה בו מבט מלא הערכה
והתפעלות, התעקשה שייקח את הכדור, ולאחר שבלע אותו התרחקה משם
וסיננה לעצמה: "עוד מטורף שחושב שהוא החוצן הראשון ממאדים...
אף אחד לא יודע שאני הבאתי את כולם." לפתע שמעה מישהו הקורא לה
מנבכי בית החולים: "אופטקסוס! בואי כבר יש הרבה עבודה."

באותם רגעים שהמטורף חשף את סיפורו לאחות, השקתה גברת חנה שקד
את גינתה כמו בכל יום שישי. לפתע ראתה אור חזק בשמים. למרות
שזה היה יום שטוף שמש האור האדום בלט וצד את עינה. במוחה שמעה
קולות, 'בואי אלינו, חנה. אנחנו רק מבצעים ניסויים בבני
אנוש...נחזיר אותך עוד חודש ותמשיכי בחייך...' "עזבו אתכם
שטויות!" צרחה פתאום בכל כוחה. "אין לי זמן בשבילכם! לכו לשכן
ליד, הוא אוהב דברים כאלה. מוזר הוזה - הזוי זקן... גנב
צמחים."

באותה שעה בדיוק, בית ליד, גר לו הזקן ההוזה, שנהג להשתעשע,
ולעתים קרובות חמד לצון ו"השאיל" כהגדרתו צמחים משכנתו הקשישה.
לו, דווקא, לא קרה כלום. הוא המשיך בחייו.

באותו בית, חי לו פרעוש. הוא נצמד חזק לכלב של ההוזה, ומחשבה
אחת הייתה לו: לא לעזוב את הפרווה, אף פעם לא. והוא באמת לא
עזב. כי הוא היה חוצן, ממאדים.