אני אדם מוזר מאוד.
יש לי חיים די טובים בסטנדרטים המטופשים של האנושות.
המון חברים, משפחה אוהבת, המצב טוב בלימודים, לא חסר לי כלום
וכו'.
מנסיוני, בורג אשר מבין את המכונה כולה, לא יכול להמשיך להיות
בורג.
אני כל היום חושב על למות. תכננתי את המוות שלי מי יודע כמה
פעמים.
הבעיה אצלי היא שאני חושב שאני כל כך חכם שאני מבין את רוב
המערכות האלה שמרכיבות את הקיום שלי, לכן אני לא יכול להמשיך
ולחיות את הקיום, להיות חלק ממנו.
אני מבין את הפחד, לכן אני לא יכול לפחד. אני מבין אהבה ולא
יכול לאהוב.
אני מבין ממה נובעים כל הדברים שמניעים את ה"משמעות" של החיים
ולכן אני לא יכול וגם לא רוצה שהם יהיו תקפים לגביי. אני מבטל
אותם במחי יד מהיר ונשאר ריק מתוכן, גם אם הוא תוכן שאחרים
יקבלו בשמחה.
שנאה אני לא מבין, למשל את הגועל והדחייה שארגיש אם מישהו יאמר
לי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים, או שאני צריך להפסיק להסתכל
על חצי הכוס הריקה, או שדברים טובים עוד יבואו, או שכל אדם
צריך ליצור לעצמו משמעות, או שחייבים להמשיך הלאה, או שאני
חייב לחיות כל רגע, או שאני צריך לעשות דברים שמשמחים אותי, או
שהחיים הם מתנה וכל הבולשיט.
אני מאוד אכעס אם זה יקרה.
איך אני יכול לחיות, כשאני יודע שאין לחיים משמעות? ואני יודע.
ואין לי חשק להיכנס לוויכוח על מהותה של הידיעה.
אולי עוד יותר חשוב, למה אני בכלל טורח לכתוב כאן, למה לטרוח
לשאול אם אני יודע שבין כה וכה זה לא משנה בחיים הנ"ל?
פתאום עלתה בי מחשבה - אולי מהות השאלה היא השאלה עצמה ולא
התשובה, מהות הבורג היא היותו בורג.
המוות בשבילי הוא סופו של הקיום. המוות בשבילי הוא לא מעבר אל
יישותי ה"אחרת", אלא הוא הפסקת המצב שבו אני יישות. אני חודל
מיש ומתחיל באין.
יש לי תודעה. לכולנו יש. אתמול כתבתי לעצמי, שהיא ה"עקב
אכילס" של ההתפתחות, היא, כאשר תגיע לשיאים חדשים, תהפוך את
קערת המין האנושי על פיה. אנשים יבינו למה - ככה. כי כך קרה
בעולם המקרי שלנו. ואז זה יבוא - התאבדות. כמוני.
אני מודע לעצמי, אולי יותר מדי בסטנדרטים המטופשים של האנושות.
אני מבין שהחיים שלי, ושל כולנו בעצם, הם אבסורדיים מאוד. לכל
דבר יש סיבה. הסיבה היחידה שאני רואה סביבי לחיים היא רק
הנסיון הדי מוצלח של המטען הגנטי, ה"נגיפי" משהו, להתפשט.
אנחנו בסך הכל כלים ביד ה"יוצר",הדרך הכי מוצלחת להשגת המטרה.
DNA - איפה שהכל מתחיל ונגמר, חומר שבמבנה שלו חבויים סודות
ההתרבות והשכפול, שלו עצמו, וככה הוא עושה את זה, בעזרתנו,
ואנחנו בתמימותנו או בעיוורוננו או בשניהם חושבים שיש כאן משהו
חוץ מזה, אבל מה זה בעצם "אנחנו" אם לא השתקפות עמומה של
התבנית שיצרה אותנו.
דיברת, ד"ר, על האנשים שאוהבים אותי, ומה ייקרה להם. כבר
נתקלתי בשאלה הזאת בעבר; "תחשוב על המשפחה שלך, על החברים שלך,
אהובת לבך. מה יהיה עליהם אם תעשה כך או כך או כך.
בחיי שאני לא אנוכי בחיי - אך אולי במותי אהיה, כלומר, נוטה
אני להיות; המוות, סוף התודעה שלי, סוף הישיות שלי, ינתק אותי
מהם, לכן כל מה שייקרה להם כבר לא משנה לי, כל מה שייקרה לאחר
מותי כבר לא תקף לגבי, הוא לא קרה בשבילי ולא ייקרה. אם הם
ייפגעו או ייכאבו או אולי יישמחו, כל זה כבר לא יהיה תקף מפני
ש"אני" כיישות כבר לא קיים.
אנשים אומרים שזה אנוכי, שאני חושב רק על עצמי וכו', אבל אני
לא רואה בזה פסול. עולמי סובב סביבי, כמו שאני בטוח שעולמך
סובב סביבך. הוא לא מורכב מדברים מוחלטים, אלא מאנשים שאתה
מכיר או לא מכיר, דברים שאתה אוהב או שונא, מאכלים שערבים
לחיכך וכאלה שלא, דברים שאתה מאמין או לא מאמין בהם.
אותם אנשים גם אומרים שהמוות הוא "בריחה",תיאור ממש טפשי
בעיניי אבל אני עקשן כמובן אז החלטתי שוב ושוב לשתף פעולה עם
הרעיון בשאלה : "למה לא לברוח ?"
ושוב ושוב נתקלתי בשתיקה מביכה או בתשובות מגוחכות כמו: "לא
יודע" , "ככה" ,או החביבה עליי ביותר; "כי אסור לברוח, צריך
להתמודד" .
מנסיוני, אם שואלים מספיק פעמים את השאלה "למה?", מגיעים בסופו
של דבר למסקנה כי לחיים אין משמעות, סיבה, מטרה, או איך שלא
נגדיר את הדבר המוזר הזה שכל האנשים ה'סקרנים' מחפשים.
כמובן זה תקף למיטב ידיעתי רק אצלי כי כמו שכבר אמרתי עולמי
סובב סביבי ועולמך סביבך, ומטרת החיים היא לא דבר מוחלט שאין
עליו עוררין.
או שאפשר לומר כי באופן מוחלט אין לחיים משמעות מוחלטת אך
באופן לא מוחלט יש לחיים משמעות מוחלטת אחת.
חזרתי מבית הספר כרגע.
הברזתי משיעור מפיזיקה.
"התחל לקרוא, לחיות את החיים ולאסוף חוויות מכל מיני סוגים
ומכל הטווח שנקרה על דרכך עד שלאט לאט תתגבש לאדם בוגר. תהליך
ההתבגרות הוא בדיוק זה. " זה מה שכתבת...
כשנכנסתי הביתה התחלתי לבכות. וזה לא ניסיון פתטי לתת תיאור
ציורי של עצב. אלו הן העובדות היבשות, כפי שהן זכורות על ידי.
בעטתי בקורה של הדלת למרפסת. דמיינתי שאני חובט במישהו עד זוב
דם, כשראיתי ברחוב ילד עם מחבט בייסבול. התיישבתי על הכורסה
ושוב בכיתי. ניסיתי לתלוש את השער מעל לראשי. הצלחתי לתלוש רק
שלוש שערות. שמתי את הגיטרה על המיטה שלי, ודפקתי את הכסא
בארון, אותו כסא שאני יושב עליו עכשיו.התחלתי לבכות שוב ולדבר
לעצמי, לצעוק "פאק! פאק!".הדלקתי את המחשב. פתחתי את התריס.
אתמול היה יום מצויין. אתמול הייתי מאושר, או לפחות, לא הייתי
עצוב.
הדבר היחיד שאני ר ו צ ה לחיות למענו הוא אהבה (וגם כאן אין לי
כוח להסביר מה זה רוצה לגביי, אז תמשיך אם ההגדרה שלך ד"ר, אני
בטוח שהיא מלומדת). אני מאוהב. 4 שנים. באותה נערה נפלאה שלא
אוהבת אותי.
אני רוצה לאהוב ואני רוצה שיאהבו אותי. ההפך מאהבה היא לא
שנאה, אלא אדישות.
לאף אחד לא אכפת ממני. לפחות זה מה שאני מרגיש עכשיו.
התחלתי לבכות שוב.
קיבלתי את הרושם שאתה סולד ממני. מיהרת להתרעם בתגובותייך, אך
אני לא מנסה להיות מיוחד, אני לא רוצה להיות גאון, אני לא רוצה
להמציא את הגלגל מחדש, אני לא רוצה להתווכח עם שום השקפת עולם,
אני לא רוצה שתסכים איתי או שתחלוק עליי.
אני לא רוצה לחיות.
אמנם הציעו לי אינספור פעמים, אבל אני לא רוצה לחיות את החיים,
אני לא רוצה ללמוד מטעויות, אני לא רוצה לקרוא ספרים, אני לא
רוצה לחוות חוויות.
אל תכעס עליי, אתה רק תגרום לי לשנוא אותך ואת כל השאר הרבה
יותר.
אני מה שאני וחיי הם חיי כפי שהם. אני בפרשת דרכים.
כל העצות הנפלאות שקבלתי, אומרות לי, לך בדרכים אחרות, הסתכל
ימינה ושמאלה, עולם שלם מחכה לך.
אך חיי כפי שאני חי, מכיר ורואה אותם - הם נהר, אין ימין ואין
שמאל, יש רק קדימה אהבה או אחורה מוות.
כשאני לא יכול להתקדם קדימה (ואני לא יכול) הדבר היחיד שאני ר
ו צ ה לעשות הוא לחזור אחורה. זה אני, "עירום עד כדי גיחוך".
מה דעתך על הרעיון הבא?
דיברתי עם המורה שלי, שעושה תואר שני בביולוגיה.
היא המחנכת שלי ואני מכבד אותה, והיא שמה לב שבזמן האחרון אני
לא משהו, בלשון המעטה. סיפרתי לה מה קורה איתי, וסיפרתי גם על
כל הדברים שאני חושב כל היום, ועל זה שאני לא סובל כלום יותר,
גם לא את החברים שלי.
דיברנו על ה"פתרון" ועל ההתגברות וכמובן שבגלל ההתייחסות שלי
לדברים, נכנסנו למן מעגל שהיא אומרת משהו ואני שואל עליו למה?
למה לעשותו? יש איזו סיבה? סיבה ששווה מאמץ?
אח"כ היא ספרה לי על העבודה שהיא עושה, כחלק מהתואר, על הקשר
בין גוף לנפש. היא אמרה שיש אנשים, שפשוט משהו אצלם לא טוב
מכנית, פיזית, ולכן התפישה שלהם את החיים משתבשת. היא ציינה
אפילו שיש תרופות לדברים כאלה, במרשם פסיכיאטרי.
יכול להיות שזה מה שקורה איתי, יום בהיר אחד משהו פשוט השתבש
?
כי אני מאמין בביולוגיה, אני מאמין במדע. זה אחד הדברים שאני
נמשך אליהם מאוד מאוד, הם פשוט הגיוניים לי. ככל שאני יודע
יותר אני מבין שאני לא יודע כלום - ורוצה לדעת יותר.
יכול להיות שאיכשהו, כל התהיות הללו, הן רק תוצאה של רמת
כימקלים לא סדירה או סידור תאי עצב לא נכון?
"אתה מרגיש את זה, מר אנדרסון? סוגר עלייך. ובכן, אני יכול.
אני צריך להודות לך, אחרי הכל חייך הם אלה שלימדו אותי את
משמעות כל החיים... מטרת החיים היא להסתיים.
למה, מר אנדרסון, למה? למה? למה אתה עושה את זה? למה? למה
לקום? למה להמשיך להילחם? אתה מאמין שאתה נלחם בעבור משהו?
יותר מאשר הישרדותך? את יכול לומר לי מה זה? אתה בכלל יודע?!
האם זה חופש או אמת? אולי שלום? יתכן וזאת אהבה?
אשליות מר אנדרסון. הטעיה בתפיסה. דמיון אינטלקטואלי של אדם
אשר ביאושו מנסה להצדיק קיום שהוא ללא משמעות או מטרה, והכל
מלאכותי כמו המאטריקס בעצמו. למרות שרק מוח אנושי יכול להמציא
משהו עלוב כמו אהבה. אתה בוודאי יכול להבין, מר אנדרסון,אתה
בוודאי יודע זאת עכשיו, אתה לא יכול לנצח זה חסר טעם להילחם.
למה, מר אנדרסון?למה? למה אתה מתעקש וממשיך? "
מתוך: "המטריקס"
| 