מכונית מטושטשת עוברת. עדיין אפשר לשמוע את הצליל. הגשם שמטפטף
על החלון לא הצליח למחוק אותה לגמרי. אני אוהבת את הגשם, איך
שהוא רוחץ את האויר, משאיר את הכל נקי יותר. לפעמים אפילו
מצליח לטהר קצת את האנשים ולהסיר את האבק מהרחובות.

אבל עכשיו אין לי זמן להתבונן בגשם ו"לחלום בהקיץ", כמו שהם
קוראים לזה. אני חייבת להספיק להכין את ארוחת הערב ולסיים
לנקות את הבית. כמעט סיימתי לקפל את הכביסה. את שיעורי הבית
אשאיר לאחר כך, אולי אעשה אותם כבר באוטובוס.

הכביסה זה החלק שאני הכי אוהבת, או יותר נכון מעדיפה, מבין כל
שאר הדברים שאני צריכה לעשות. לא בגלל שאני פריקית של נקיון או
משהו, אבל זה עדיף בהרבה על פני שטיפת כלים, למשל. אני עדיין
זוכרת איך אמא היתה מקפלת הכל יפה, בלי שום קמטים. הייתי מנסה
לעזור לה, אבל איכשהו כל מה שקיפלתי הפך לערימה מדובללת
ומקומטת. לא הצלחתי להבין איך היא עושה את זה כל כך מושלם.

אחרי שהיא מתה הכל השתנה. אבא... הוא כבר לא אותו דבר. עכשיו
כל פעם שאני רואה אותו הוא שותה. או מעשן. או ישן. או כועס.

יופי, סיימתי עם הכביסה. כבר שמונה, כדאי שאתחיל להכין את
ארוחת הערב, לפני שאבא יחזור.
אבא היה עובד בחברת החשמל, אבל אני חושבת שאחרי שאמא מתה פיטרו
אותו. הוא לא סיפר לי. בכלל, הוא לא כל כך מדבר איתי חוץ
מכשהוא כועס או לא מרוצה, וגם אז לא ממש הייתי קוראת לזה
"לדבר".
אני יודעת שפיטרו אותו בגלל שכבר הרבה זמן לא יצא לי לכבס את
המדים של העבודה שלו (הוא אף פעם לא לקח אותם לניקוי יבש, אני
זוכרת) בערך מאז חודש אחרי ההלוויה. וחוץ מזה היו הרבה ימים
שהוא קם מאוחר, אחרי שאני כבר הלכתי לבית הספר. קודם הוא היה
קם בשש בבוקר,מתארגן במהירות ויוצא לעבודה. לפעמים בכלל לא
הייתי מספיקה לראות אותו. היום זה משתנה כל פעם, ולפעמים הוא
בכלל לא ישן בבית.

אני חושבת שאכין ספגטי, זה קל. יש לנו רוטב מוכן, שאני יכולה
לחמם בקלות. לספגטי עצמו רק צריך להרתיח מים ולהוסיף קצת מלח.
הנה, עוד כמה דקות והארוחה מוכנה. בינתיים אני עורכת את
השולחן.

אני זוכרת שפעם רציתי אחות. בעצם, אחות או אח- כבר לא כל כך
שינה לי, רציתי מישהו. לא היה אכפת לי אם היא תהיה קטנה יותר
או גדולה יותר. אפילו תאומה. אבל עכשיו אני חושבת שיותר טוב
שאין לי אחים.
זה לא בגלל שהפסקתי לרצות, פשוט אני לא הייתי רוצה שגם הם יראו
איך המשפחה מתפרקת והכל מתפורר, ולא יוכלו לעשות כלום. בעצם,
אולי אם היתה לי אחות היא איכשהו היתה מאחדת אותנו? או לפחות
היתה עוזרת לי, שלא אהיה כל כך לבד... לא, אני לא רוצה אחות.
עדיף ככה.

כבר תשע וחצי ואבא עדיין לא בבית. הארוחה התקררה, ואני כבר
אכלתי ושטפתי את הכלים שלי. השארתי את הספגטי והרוטב ואת הכלים
של אבא, אם הוא יהיה רעב כשהוא יחזור.

כשהוא הגיע הייתי במקלחת. דרך המים הזורמים שמעתי את טריקת
הדלת ואת הצעדים שלו. שמעתי גם איך הוא צועק את שמי, "איה!
איה! האוכל קר! איה!", והשאר התערבל עם המים. או שפשוט לא
רציתי לשמוע. הוספתי עוד מים חמים, והזרם גבר. שיישאר ככה, רק
אני והמים החמים שזורמים עלי. יש משהו מנחם בזרם של מים חמים.

הנה, אני שומעת את צעדיו המתקרבים לאמבטיה. ואולי, אולי הוא רק
יעבור ליד, בדרך לחדר שלו... הצעדים מתקרבים.
הידית מסתובבת ואני שומעת את הדלת חורקת. המים כבר לא יחפו
עלי. אני נחפזת להתעטף בוילון האמבטיה בעוד המים זורמים והוא
ממשיך להתקרב, כאילו שזה יוכל להגן עלי. הוא אומר, בטון הנמוך
הזה שלו עם מבט מוזר בעיניו, "איה, מה אמרתי לך בקשר לארוחת
הערב?"
אני לא עונה. "מה אמרתי לך בקשר לארוחת הערב?" הוא חוזר על
השאלה בטון קצת יותר גבוה.
"ש... שאתה אוהב א...ארוחת ערב ח...חמה" אני מגמגמת בקול חלש.
"וארוחת הערב היתה חמה?" הוא מגביר עוד קצת את קולו. "היא היתה
חמה?!" כמעט צעקה.
"ל...לא" אני עונה, מגמגמת ומפוחדת. מה הוא יעשה הפעם?
"לא! היא לא היתה חמה! זונה! כשאני אומר לך שאני רוצה ארוחת
ערב חמה, את תעשי לי ארוחת ערב חמה! את שומעת, כלבה מטומטמת!"
עכשיו הוא כבר צועק לגמרי. אני מתקפלת. הוא מתחיל לחבוט בי
בזרועותיו הגדולות והחזקות, כפות ידיו מאוגרפות, תוך שהוא צועק
קללות שונות שמכוונות אלי. אני מנסה להתקפל עוד יותר, להעלם.
נסוגה לפינת האמבטיה, עדיין תחת זרם המים שלא עוצר את אגרופיו.
אני מבקשת ממנו, מתחננת שיפסיק, אבל הוא לא שומע. מוסיף פה ושם
בין שאר הכינויים הצבעוניים והמגוונים: "את תראי, כלבה
מטונפת!". אני עוצמת את עיניי.

לבסוף הוא הלך. אני נותרתי מקופלת וכואבת בפינת האמבטיה, כבר
לא מכורבלת בתוך הוילון. המים ממשיכים לזרום. כנראה הדוד כמעט
התרוקן. אני חושבת שפשוט אשאר ככה, לעוד קצת.
רק עוד קצת...