לעתים בעט בה מבפנים,
כשם ילוד התר דרכו החוצה.
והיא לו
לא
שעתה
מפאת אותו חשש איום
מן הבאות.
פרצוף מרצין
חיוך שליו,
כך היא הבליגה
סולקת רגש מסוים,
ומשרטטת לה אחר.
והוא,
כשם ילוד,
גדל הוא בנבכיה,
וכל צמיחה גברה בו
כעצמת הבעיטות.
והיא,
נשכה שפה,
עצמה עינה,
ואף לא שריר אחד תניע
המשך תמשיך היא
לספוג המזימות.
סביבה המבטים מלחשים,
רומזים לה על אחרת
אך היא אוזניה תחסום
לקולות המשטנה.
והוא בפנים גדל
למימדי תפארת,
ובעיטות כבר מבקשות
לפרוץ המגננה.
ויום אחד,
רצה גורל
ובעיטות גברונה
אשר גדלה ביטנה משאת את הילוד,
וכך היה
והיא נפלה
שדודה מובסת על שטיח,
רק אשליות
על כח טוב
פזורות סביב גוויתה.
יש שאמר...
היא משננת,
הדרך אל הגיהנום
רוצפה בכוונות טובה.
ועת ילוד-משטין זה
בא,
נברא מחלציה,
הלא תדע,
מכוער היה לבה.