איתי חיפש את האושר במקום בו לא היו אנשים.
מאז ומתמיד, כך חשב איתי, אנשים רק הפריעו לאושר שלו. ככל
שיתרחק מאנשים כך יתקרב אל האושר.
בתחילה ניסה איתי למצוא את האושר בספרים. הוא היה יושב שעות
ומתענג על עולמות רחוקים, מסעות מרתקים ודרמות סוחפות וכך היה
מתקרב איתי לאושר. מתקרב, אבל לא ממש מגיע. מגיע, ואז האושר
היה שוב מתרחק.
גם בעזרת מוסיקה ניסה איתי לתפוס את האושר החמקמק. אפילו
מוסיקה קלאסית, שמיימית, אלוהית כזו ומופלאה, הייתה מביאה אותו
רק קרוב לאושר - ליד אבל לא ממש.
כדי לתפוס את האושר, היה איתי יושב שעות עם עצמו, עם מחשבותיו,
ומהרהר. הרהורים קיומיים, נאצלים, כאלו שגרמו לו לסיפוק רב
ולתחושת הגשמה עצמית. ואפילו לאושר לפעמים. כמעט. ברגע האחרון
תמיד היה האושר מתחמק מאיתי ומתנדף כלא היה.
איתי נהיה מתוסכל. הוא החל רודף אחרי האושר ברחובות ובגנים,
כקפטן אחאב התר אחרי המובי דיק שלו, האושר הנכסף.
יום אחד, במהלך חיפושיו הבלתי נלאים, פגש איתי בנערה שחורת
שיער אשר פנתה אליו ושאלה ברוך  "מה אתה עושה כאן? אחרי מי אתה
רודף?"
"אחרי האושר" ענה איתי "כל פעם שאני מגיע אליו הוא חומק ממני.
עזבי. לא תביני".
"דווקא כן" אמרה הנערה "בוא, אני אעזור לך. תעשה כמוני -"
הנערה פרשה את זרועותיה לצדדים והחלה ללכת בכיוונו של איתי.
היא הלכה לקראתו, הוא הלך לקראתה, וידיהם הפרושות נפגשו
והחזיקו חזק אלו באלו.
איתי הסתכל ממולו ונדהם. בין ידיהם הפרושות שכן לו האושר ולא
היה לאן לאן לברוח, כלוא וזורם ביניהם.
מסתבר, חשב לעצמו איתי, שבן אדם אחד לבדו לא יכול לתפוס את
האושר. צריך שניים לפחות.