לפעמים אני מרגיש כי ביכולתי לכפוף את הזמן לרצוני. אם רק
ארצה, כך אני חש, אוכל לגרום לו להתכווץ ולהתרחב, לרוץ קדימה
או לעצור במקומו וקרה גם שהצלחתי ממש להחזירו לאחור. אלא שאז,
דווקא כשאני מחליט להפעיל עליו את כוחי, נעמד הזמן על רגליו
האחוריות ומוכיח בדיוק את ההיפך. למעשה זה הוא אשר שולט בי,
וכל שביכולתי לעשות הינו לזרום עימו, לנסות להימנע ממערבולות
בדרך ולחפש נקודות אחיזה, כך שלא אסחף חסר שליטה ואטבע בין
גליו.
גילי שלי הייתה נקודת אחיזה כזו, לא צפויה וכלל לא מתוכננת,
אבל יציבה מאוד ומתאימה בדיוק לידיי.
הפעם האחרונה בה ראיתי את ארנון הייתה ביום בו נפטר גדעון,
האיש הכי זקן בקיבוץ. נולדנו בהפרש של פחות משעה אחד מן השני
ומאותו הרגע כמו לא נפרדנו. בקיבוץ ידעו כולם, ארנון הולך עם
עומר ועומר תמיד עם ארנון.
אותו יום יצאנו להרפתקה, שהייתה למעשה אחרון המסעות המפוארים
של הצמד 'עומר את ארנון'. חודש קודם לכן הודיעו הוריי למזכירות
הקיבוץ על עזיבה, צעד שהיה בו יותר מן ההעזבה.
רכבנו על גבי טרקטור במורד כביש הררי ומפותל, אשר קישר בין
הקיבוץ ובין העולם החיצון. הדרך הייתה צרה ומרושתת מהמורות, כך
שכלי הרכב קיפץ ועימו גם אנחנו, נהנים מהרוח העוברת בשערנו
ומתחושה מענגת המתלווה לדבר עבירה.
מטרת מסענו הייתה לבדוק, האם יש אמת בשמועה על קיומה של מערה
מסתורית, הנחבאת בתוך אחת הגבעות שבצד הכביש. לא מדובר היה
בסתם מערה. האגדה הקיבוצית סיפרה שבעומקו של ההר, התחבאה מערת
הנטיפים הגדולה ביותר במזרח התיכון. אף אחד לא היה בה, אף אחד
אפילו לא ידע היכן היא נמצאת, פרט לגדעון הזקן, שהיה אולי האיש
הכי מבוגר בעולם, או לפחות בקיבוץ, ושמר על מיקומה בסוד. גדעון
וכלבו התחרו ביניהם מי ימות אחרון והכלב כמעט וניצח. כמעט...
שבועיים קודם לכן עזרתי לו לקבור בחשאי את בונדי, המפסיד,
בארגז החול של גני הילדים, היכן שהממזר, בעודו חי, נהג לעשות
את צרכיו. בתמורה גילה לי גדעון בסוד כיצד אמצא את פתח המערה
הסודית, מתנה את הגילוי בכך שלא אחפשה כל זמן שהוא בחיים. קשה
היה לי לעמוד במילתי זו, אולם גדעון עשה לי טובה גדולה ושחרר
אותי מנדרי שבועיים אחר כך.
ליד עץ האלון הגדול סימנתי לארנון שיעצור. איפה היא? שאל
נרגש.
היא צריכה להיות מאחורי הסלע הזה, עניתי והצבעתי על סלע גדול
וכהה. הקפנו את הסלע הבולט והנה נגלה לעינינו בור צר, שהוסתר
בחלקו על ידי שיח קוצני. רואה? קראתי נרגש, הזקן לא שיקר.
התכופפנו ובחנו בסקרנות את פתח החור השחור. לא הצלחנו לראות
דבר מעבר למסך האפל, שעטף את פתחה. הוצאתי פנס קטן מכיסי,
הדלקתיו וכיוונתי אותו אל פנים הבור.
'תה בטוח שזאת המערה? היסס לרגע ארנון.
מאיפה שאני ידע? כעסתי, מה, 'תה מפחד להיכנס?
את זאת לא מוכן היה ארנון לשמוע. הוא חטף את הפנס מידי והשתחל
פנימה, נבלע בתוך החשכה. מיהרתי אחריו.
הכניסה הצרה לא העידה על פנים המערה, שהיה רחב וגבוה בהרבה
משתיארתי לעצמי. כשהתרגלו עיניי לאור הפנס ונשימתי לאוויר
הטחוב והכבד, הבחנתי במבטו של ארנון הנעוץ בי. היה זה מבט
חודר, אשר השרה עלי תחושה לא נוחה של חוסר ביטחון.
לרגע תהיתי מדוע הוא מסתכל עלי כך, אבל מיד פנה ארנון ממני אל
פנים המערה והתקדם לעומקה. המבט המוזר נשכח מאחור ותשומת ליבי
הופנתה כולה אל המערה החשוכה סביבי. צעדנו בשקט, מרוכזים כל
אחד במחשבותיו.
אני מקווה שלא ימצאו ת'טרקטור, אמר ארנון לאחר זמן מה, כי אז
בטוח יענישו אותנו ולא יתנו לנו לעשות רישיון נהיגה.
מה 'כפת לי בכלל? שאלתי, מה אני יעשה בתל אביב עם רישיון
לטרקטור? ארנון לא השיב, שוקל כנראה בדעתו מה להגיד. חוץ מזה,
הוספתי לאחר רגע, יותר חשוב שלא ימצאו ת'מערה. אב'שלי אומר
שיסגרו אותה אם היא תתגלה.
מי יסגור אותה?
או שהקיבוץ יצליח לסגור אותה ולהחריש את הנושא, או שרשות
שמורות הטבע תסגור אותה כדי שלא יכנסו אליה ויהרסו ת'נטיפים
שבה.
אבל אם אף אחד לא יכנס אליה, זה כאילו שהיא לא קיימת, לא?
היקשה ארנון.
אז מה? לא הצלחתי לעקוב אחרי חוט מחשבתו.
סתם, הוא אמר, פשוט זה נראה לי דבילי. המשכנו ללכת ואז הוסיף
ארנון, רק שאבש'ך לא יגלה לרשות על המערה.
הופתעתי וכמעט ואיבדתי שיווי משקל. כוס אוחתוק על הרצפה
המזוינת הזאת, סיננתי בכעס ומיד צנפתי, למה שהוא יגלה?
אמ'שלי אומרת שאאש'ך לכלך על הקיבוץ.
אמש'ך אמרה ככה?
כן, אמר ארנון, גם ידלין אמר. שמעתי אותם בארוחת הצהריים. הוא
אמר שאבש'ך מניאק.
אבא הסתכסך עם ידלין, כשהתנגד למינויו של זה, בפעם המי יודע
כמה, למשרת מזכיר הקיבוץ. היה זה מעשה יוצא דופן ובלתי נסלח,
כיוון שידלין היה מוותיקי הישוב וממייסדיו, ומזכירות הקיבוץ
הראתה לאבי את הדרך החוצה.
מצידי אמש'ך וידלין, וגם אתה אם 'תה מאמין שאב'שלי מניאק,
יכולים ללכת ו... נשימתי נעתקה, כשלפתע חלף אור הפנס שהחזיק
ארנון על שורת נטיפים מרשימה. נעצרנו במקומנו והבטנו במראה
הנגלה לעינינו.
מדהים, חיווה ארנון דעתו.
מדהים, הסכמתי, מצאנו אותם. נטיפים בכל הגדלים נצצו באור הפנס
סביבנו, מעלינו ומתחתינו, ובאמת היה זה יפה, אבל כלל לא העיקר.
עצם העניין היה שמצאנו, שניצחנו, שהחיפוש הסתיים בהצלחה. פחות
התרשמתי מכמות הנטיפים, או מגודלם. מבחינתי, ראית אחד, ראית את
כולם. מה גם שהתחלתי לחוש קר במערה הלחה והחשוכה.
לעומתי, עמד ארנון והתבונן כמהופנט על תיקרת המערה והנטיפים
התלויים ממנה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה יפה, אמר ובדיוק אז החל
האור להיחלש. ארנון ניער את הפנס, אבל אורו נשאר דהוי. לא בדקת
ת'סוללות לפני שיצאנו? כעס על שנפגמה הערצתו לגושי האבן הלחים.
בטח שבדקתי, כעסתי חזרה, רק אתמול קניתי אותן. ולאחר רגע
הוספתי, אולי כדאי לחזור.
רגע, סירב ארנון, אני רוצה לראות עד לאיפה היא מגיעה. והוא
המשיך להתקדם לעומק המערה.
היססתי. נעשה מאוחר. הבטתי לאחור והבחנתי במרחק באורו של פתח
המערה. פניתי בחזרה אל ארנון, אבל הוא נעלם מעיניי ורק אורו
החלש של הפנס, המרצד על קירות המערה, הצביע על כך שהוא ממשיך
להתקדם. ארנון, קראתי, חכה רגע. אולי נחזור?
בשביל מה? שמעתיו, כדי שתוכל לברוח לתל אביב? קולו העמום נשמע
רחוק וקרוב כאחד, מעבר לחשכה שעטפה אותי.
אני לא בורח, מלמלתי, לא בטוח בצדקתי, ההורים שלי לוקחים אותי
איתם.
אז למה לא אמרת ש'תה לא רוצה לעזוב?
איך אני יכול? כמעט צעקתי לעברו.
תגיד ש'תה רוצה להישאר איתי, ענה ארנון.
נעצרתי במקומי כשהמשמעות האפשרית של דבריו האחרונים חלחלה
בגופי. להישאר? מלמלתי, מרגיש שאיני רוצה להיות שם יותר.
כן, נשמע קולו פשוט וברור, איתי.
המשכתי להתקדם. איך איתך? הקשיתי. ידעתי למה התכוון, אבל רציתי
לשמעו ובאותה נשימה ייחלתי גם שישתוק.
לפתע נתקלתי בו. מסתבר שחיכה, פניו פונות לעברי. הוא חיבק אותי
וניסה לנשקני. ככה איתי, מלמל ואני הפניתי ראשי ממנו. נשימתו
רפרפה על פניי, מדגדגת את עורי, ריחה ממלא את נחיריי. לא היה
זה בלתי נעים, ועם זאת גם נעים זה לא היה, חודרני, פולשני,
מפשיט.
מה 'תה עושה? התבלבלתי.
מה 'תה חושב שאני עושה? החזיר ארנון.
אני לא כזה, סיננתי, לא בטוח.
אני כן, השיב, וחשבתי שגם אתה.
אני לא. התעקש קולי, ואז גם מוחי ואחריו גם ליבי. אני לא,
חזרתי, בקול בטוח יותר.
מדוע התנהג כך? כיצד לעזאזל הוא מעז לקלקל את מסענו האחרון?
וגם, זה לא הוגן, זה פשוט לא הוגן.
לא, סינן ארנון, כנראה שבאמת אינך, והוא הסתובב ונעלם בהמשך
המערה. טעות שלי, שמעתיו ממלמל, רגע לפני שנעטף באפלה.
ארנון, קראתי כשהבנתי שאינו מתכוון לשוב. מה עשיתי? ארנון. מה
קרה לך?
לך מכאן, סיננו לעברי ארנון והחשכה סביבי, עזוב אותי.
נו די, מספיק עם השטויות, ניסיתי להישמע חסר סבלנות, צריך
לחזור, כבר מאוחר.
אז תחזור, זעקה מכל עבר החשכה, תחזור... זור... זור...
תחושות הכעס והזרות אותן חוויתי לפני רגע התחלפו באחת במשהו,
שכיום אני יכול לכנות אולי כחמלה, אבל אז הרגשתי אשם, ומבולבל
על שלא ידעתי מה חטאי. הלא הייתה זו בחירתו להתוודות בפניי כך.
מלבד זאת, איך בדיוק אמור הייתי להתנהג?
רעש נפילה הקפיץ אותי ממקומי. אור הפנס, אשר ריצד על קירות
המערה, כבה והשאיר אותי בעלטה גמורה. ארנון? קראתי בבהלה, אבל
ארנון לא ענה. התקדמתי במהירות לעברו, חושש לשלומו. כתפי
נתקללה באחד מסלעים הנטיפים וכמעט איבדתי שוב את שיווי משקלי.
התכופפתי לארץ, וגיששתי דרכי בזחילה אל המקום בו שיערתי הוא
אמור היה להיות. לאחר נצח שנמשך כמה רגעים, נתקלתי בארנון
השרוע על הרצפה הקרה. הרמתיו בעדינות והשענתי אותו על קיר
המערה. ארנון גנח בכאב. 'תה בסדר? שאלתי, יודע שלא ובכל זאת
שואל.
כואב לי הראש, מלמל.
כנראה שהחלקת וחטפת מכה מהרצפה, הסברתי את המצב, ממש כואב?
ארנון מישש ראשו בפיזור דעת, כן, אמר והחל לבכות. אף פעם לא
שמעתיו בוכה. גם כשהיינו צעירים יותר, מעולם לא בכה. בכלל,
הדבר האחרון אותו מרשה לעצמו נער בגיל שש עשרה הוא לבכות ליד
חבר. אבל ארנון בכה. הרגשתי לא בנוח והנחתי יד על כתפו. הוא
אחז בידי והידקה בכוח אל גופו. נרתעתי לרגע ומיד התעשתי
וחיבקתיו. בכיו הרטיב את חולצתו ורעד גופו הרעיד את גופי. לאט
לאט שכך הבכי ונרגע. הוא המשיך לאחוז בי רגע נוסף ואז ניתק
ונשען מחדש על הקיר. איזה אידיוט אני, סינן בכעס.
לא ידעתי אם ציפה שאענה, שאתנגד לדבריו, או אסכים עימם, גם לא
ידעתי למה בדיוק ציפיתי בעצמי, אז שתקתי.
אני מצטער, המשיך, לא הייתי צריך לעשות את זה.
לא, הגבתי לבסוף, לא היית צריך. וגם אני לא הייתי צריך לענות
כך, כיוון שנראה היה לי כאילו התכווץ ארנון למשמע הדברים.
רציתי שתדע, אמר, דמעות בעיניו, רציתי לספר לך ולא ידעתי איך.
הוא היה כל כך מסכן, כל כך אומלל. ריחמתי עליו, כאבו נגע בי,
חדר לתוכי. חשבתי... הוא המשיך, אני לא יודע מה חשבתי. והוא
פרץ שוב בבכי קורע לב. אני מצטער, קרא, מתנשף בבכיו, אני כל כך
מצטער.
כל מילה שהוסיף, הבהירה לי עד כמה אני אוהב אותו, אבל גם עד
כמה אותה אהבה, שונה לגמרי מדרך אהבתו אותי. די, ארנון, די, זה
בסדר, מלמלתי שוב ושוב בניסיון להרגיעו, ואולי גם את עצמי, זה
בסדר. מה בכלל בסדר כאן? חשבתי, ולא היו לי תשובות. הצטערתי על
הצורה בה הגבתי. כלפי חוץ שידרתי בוודאי את סלידתי ממעשהו,
ומצד שני חשתי אליו גם קרבה גדולה ושותפות מוזרה לפשע מסתורי.
ארנון חש כנראה נבגד, למרות שכלל לא התכוונתי לבגוד בו. הוא
ייחל למשהו שיהיה שם, בתוכי, ולא היה.
בניסיון קלוש לשנות את האווירה שאלתי, חושב ש'תה יכול ללכת?
כן, השיב וניגב את פניו בידו, באמת כדאי שנזוז. הוא מישש שוב
את ראשו. לפחות אין דם, ציין וניסה לעמוד על רגליו, אבל מיד
צנח שוב על הרצפה. יש לי סחרחורת, סינן, כועס על חולשתו.
בוא, אמרתי, תחזיק בנעל שלי, בחושך הזה במילא אפשר להתקדם רק
בזחילה. הוא אחז בנעלי וכך זחלנו לאט, שותקים, לעבר פתחה של
המערה הגדולה.
לעולם לא אשכח את התמונה שנפרשה לעיניי כשיצאנו החוצה. בדמדומי
הערב נפרש לעינינו הנוף במלוא הדרו. ההרים ממול זהרו בצבעי
אדום בוהק של שקיעה והאגם הקטן במרכז העמק מתחתינו נצנץ אלינו
בגליו. להבדיל מיחסי הפושר לנטיפים במערה עבר בי גל חד ומדויק,
עוצר נשימה, של יופי חד פעמי. בפעם הראשונה בחיי חשתי קטן
וזניח אל מול עוצמת השפעתו של הטבע עלי.
'תה בטח נגעל ממני, מלמל ארנון, שואב אותי באחת חזרה אל
המציאות המסובכת סביבי.
הבטתי אל עיניו. הוא השפיל אותן ובהה בנעליו. צריך לקחת אותך
לרופאה, אמרתי, נבוך כיוון ששוב לא ידעתי מה לומר.
הוא שתק רגע ואז הוסיף, לא תספר לאף אחד, נכון?
נראה לך? שאלתי, מה פתאום.
הוא שתק רגע ואז הוסיף בשקט, בטח לא תחזור יותר לקיבוץ.
נאנחתי והנחתי בעדינות את ידי על כתפו. הוא הצטמרר למגע ידי.
רציתי להסיר אותה, אבל ידעתי שזה יפגע בו עוד יותר, אז השארתיה
שם. תשמע, אמרתי, אני עוזב כי הוריי רוצים לעזוב. אבל בטוח
שאבוא לבקר.
למרות מה שהיה? שאל, בחשש.
מה קורה לך? ניסיתי כאילו להקל ראש, מה שהיה, היה. זה שאתה
הומו מזוין, לא אומר שלא נמשיך להיות חברים.
הוא הרים פניו אלי, מכיר תודה על ניסוני הכושל. אומרים הומו
מזדיין, אמר וניגב את עיניו, לא מזוין. חייכנו בהקלה ואחר כך
גם התחבקנו. לא כמו קודם, כשאחד מחבק ממניעיו ואחר מתחמק
ממניעיו הוא. ולא כמו שני גברים המפחדים להתחבק עם בני מינם
וטופחים זה על גב זה במבוכה. היה זה חיבוק חם, אוהב, תמים.
נזוז? שברתי את קסמו של הרגע וחזרתי לעטות את החזות הצינית,
הכמו לא אכפתית, המאפיינת כל כך גברים, גם אם הם עדיין נערים.
אני אתגעגע אליך, ציין ארנון בפשטות והיה זה כמו חץ המפלח את
ליבי. כל כך הרבה עצב התחבא במשפט הקצר הזה ולפתע הבנתי שאני
חש בדיוק כמוהו, גם אני אתגעגע אליו.
יאללה, סיננתי במקום תשובה, מנסה להעלים את מבוכתי, ניסע.
יותר לא ראיתיו. הבושה על הדרך בה נזרקנו מהקיבוץ הותירה את
אבי כועס ופגוע. הוא הפסיק לחייך ביום בו עזבנו ונשבע שיותר לא
תדרוך כף רגלו במקום, לא שלו ולא של אף אחד אחר ממשפחתנו.
ארנון עוד טילפן אלי לתל אביב מספר פעמים, אבל השיחות בינינו
הלכו והתקצרו, הלכו והתמעטו, עד שנפסקו כליל. והנה לפתע,
הטלפון מהקונסוליה וגילי שבדרך, נושאת עימה זיכרונות אבודים
ותחושות חדשות.
