כל יום בדרך חזרה מבית הספר הוא היה מחכה לי שם מתחת לבית שלי.
קראו לו צחי אני חושב. מרוקאי, עיראקי או תימני, או משהו כזה,
לא ממש ידעתי להבחין אז.
הוא היה תמיד נעמד לי באמצע הדרך ומתחיל לדבר איתי, וכשהייתי
מנסה להמשיך ללכת ולא עונה לו הוא היה מתעצבן ומתחיל לדחוף
אותי. ולהביא לי כאפות על הראש. אמא אמרה לי תמיד שבמקרים כאלה
צריך ללכת למורה, אבל אני לא הייתי שטינקר. הייתי ילד רגיל,
קצת חנון, עם משקפיים, שלא ידע להרביץ, אבל גם לא ידע להלשין.

ככה היה קורה כל יום במשך די הרבה זמן, ואני כבר התרגלתי
לעניין ולא הייתי עושה מזה ביג-דיל.

יום אחד, כשאבא בא להגיד לי לילה טוב לפני השינה, קרה משהו
ששינה את החיים שלי. אבא התיישב על המיטה ולא אמר כלום. היה לו
מבט מאוד רציני בעיניים, כאילו היה לו סוד חשוב לספר לי. לפני
שהספקתי לשאול אותו מה קרה הוא שם לי יד על הפה ואמר: "תקשיב
לי אורי ותקשיב טוב. מה שקורה לך כל יום בדרך מבית-ספר לא יכול
להמשך. אתה כבר לא בן 8, ואני לא מוכן שתאכל חרא מילדים אחרים.
מחר, אתה תעשה מה שאבא אומר לך, או שאתה לא חוזר לבית הזה.  
אני שם לך עכשיו פטיש של שניצלים במגירה של השידה. מחר בבוקר
אתה לוקח את הפטיש הזה איתך במכנסיים, כמו שמחזיקים אקדח,
וכשהילד הערס הזה יבוא אליך בדרך מבית ספר, אתה תיתן לו אחת
בראש שהוא לא ידע מאיפה זה בא לו. אחרת, אתה לא חוזר לבית הזה.
הבן שלי לא יהיה כוסית. ברור?" הוא לא הוריד יד מהפה שלי ואני
עשיתי כן עם הראש. הוא נתן לי נשיקה על המצח ואמר לי לילה טוב
כשעדיין היד שלו על הפה שלי, ויצא מהחדר.

בבוקר התעוררתי במצב רוח די טוב. שתיתי את השוקו ואכלתי את
הקורנפלקס די מהר, ויצאתי עם התיק על הגב והפטיש במכנסיים. כל
היום הלכתי איתו ככה ואף אחד לא שם לב בכלל. רק טלי מ-ו'3 ראתה
אותי בהפסקת עשר ואמרה לי: "אורי, מה יש לך במכנסיים, מה, ברח
לך הקקי?" אז לא עניתי ורק חייכתי לעצמי בלב.
בדרך חזרה מבית ספר הלכתי לאט מאוד. כל צעד שלקחתי לי נראה לי
כמו שנה בערך, ולא רציתי להגיע. ואז ראיתי אותו מרחוק. הוא ישב
על הברזלים וזרק אבנים קטנות על חתולים שעברו שם. מידי פעם הוא
היה מקלל אותן ויורק עליהן. התקדמתי לעברו לאט לאט  והסתכלתי
ישר קדימה. הוא זיהה אותי מרחוק וקם מהברזלים בבת-אחת. יכולתי
להבחין במישהו עומד ומסתכל מבעד לתריסים בבית שלי.
"יא מכוער, תגיד שלום!" לא עניתי. נעמדתי מולו עם הידיים על
המותניים, כשיד אחת ממששת את הפטיש של השניצלים. "''תה לא שומע
שמדברים איתך?" הוא דחף אותי חזק, אבל לא זזתי. נשארתי לעמוד
עם ידיים על המותניים. הוא התחיל להתעצבן וראיתי את היד שלו
מתרוממת לתת לי כאפה. בלי לחשוב בכלל שלפתי את הפטיש של
השניצלים והורדתי לו אותו על הראש מלמעלה בבום גדול. צחי, או
ציון, או איך שקראו לו נשכב על הרצפה, תפס את הראש בשתי ידיים
והתחיל לצעוק: "יא מניאק, יא בנזונה, אני יזיין אותך!" הסתכלתי
ימינה ושמאלה וראיתי שאין אף אחד ברחוב. הוא שכב שם מדמם מהראש
וצורח. הרגשתי כל כך טוב. התחלתי לבעוט לו בבטן והוא התקפל
וצרח. אח"כ הרמתי את הפטיש והתחלתי לתת לו מכות על הראש עד
שהוא איבד את ההכרה, ואז חזרתי לבעוט בו כשהוא מדמם על המדרכה.
פתאום אבא הגיע בריצה מלמעלה והרים אותי באוויר מהבטן. "השתגעת
לגמרי אורי??? תעזוב אותו! אתה לא נורמלי!"
עכשיו אני יושב בבית סוהר לילדים. צחי הפך לצמח. כרובית אני
חושב. תמיד כשאבא בא לבקר אותי הוא נותן לי חיבוק גדול, ולפני
שהוא הולך הוא לוחש לי: "איזה גבר אתה, אורי".