כל שערה זהובה שלך בדיוק במקום והשיער שלך מסורק הצידה, נראה
כאילו הרוח סידרה אותו באופן מושלם וכמעט לא ניתן להבחין שאלו
כפות ידייך הדקיקות, שחושפות ורידים בולטים ואצבעותייך הדקות
והעקומות במידה, עם הטבעת הכסופה והחלקה על אגודלך, הן אלה אשר
סידרו אותו כך.
כל נשימה מסתדרת בתזמון מדוייק ומתבטאת בקצה בטן שזופה ועגלגלה
שנחשפת בכל לקיחת אויר כשחולצתך עולה ויורדת בקצב הנשימות.
עינייך בצבע כל-כך לא ברור וקשה לי להבחין ולהבין את גוונם
האמיתי כשאת סוקרת את כפות רגלייך וקרסולייך השמנמנות ומסתכלת
לכל הכיוונים חוץ מאליי, כאילו מפחדת מהמבט שלי. או ממני.
והשפתיים שלך. השפתיים שלך בשריות ובהירות, כמעט משתלבות עם
גוון עורך השזוף. כל כמה זמן את שואבת את השפה התחתונה שלך
ומעבירה מעליה את השפה העליונה, מין טועמת אותה.
כמה שאת יפה.
כל נקודת חן, כל שערה בגבה, כל נמש, כל גומה, האף שדומה למקור
ציפור, כל מלבוש חיוני או מיותר שעל גופך, כל מבט שלך, הירכיים
המלאות שלך, כל האיזורים העגולים בגופך, כל כולך. כמה שאת
יפה.
את לא מתאימה לתפאורה האפורה והעירונית שמסביבך. אני לוקחת
במחשבות שלי את התנוחה שאת נמצאת בה כעת. עם הברכיים מקופלות
אל החזה וראש מושפל אל הרצפה. אני לוקחת את כל כולך ומציבה
אותך באופן פסטורלי על שפת נהר זורם בין קני סוף, או ישובה ככה
על חול זהוב אשר תואם לשיערך בלילה מדברי, משפילה עינייך מפני
הכוכבים, או מקופלת ככה על אדמה לחה במרכז שדה חצבים זקופים
באחר צהריים מעונן וגשום, או פה לידי.
וכמה שאת יפה.
אם לא היית יורדת כל יום באותה התחנה - הייתי מקיפה עם
האוטובוס את העיר אלפי פעמים רק בכדי להמשיך להביט בך ככה. |
