מתה לי בידיים.
אני מביטה בך ועינייך קרות. לא האמנתי שאני יכולה לעשות לך דבר
כזה, למרות שהיו פה ושם סימנים. יש מקרים שבהם הבנאדם מרגיש
אבוד. הוא לא יודע מה מטרתו בחיים. די נפוצה התהייה הזאת.
אולם לפעמים חייבים להמשיך בלי לתהות, בלי להרהר, בלי לחשוב.
לדוגמא, אני. עכשיו אני משתחררת מכל דאגה (כביכול). אני בבית
של אחותי הגדולה, דבר לא יכול לפגוע בי כאן חוץ מאלהים עצמו.
כאן זו רק אני והסטלה שלי.
הפצע עדיין מדמם.
גופך מסרב לקבל את העובדה שנשמתך כבר לא שם. ערך החיים אינו
גבוה כפי שהוא נדמה לנו; כמה שווה הבנאדם כשהוא מת, כמה יבכו
עליו - כך מודדים.
לא בכיתי עלייך.
הייתי מבוהלת מדי.
עד לאן? עד לכאן.
שברים פזורים בכל מקום. יהא זה מקום נאות לשתינו. שוב לא אראה
אותך. שוב לא אראה אותי. שוב... שוב...
לעולם לא אשוב עוד.