מדבר (שלהי הקיץ)
הרוחות הרוחשות תדיר
מעצבות את הנוף,
כקלסתר פנים
מתבלה עם השנים.
נושאות עמן גרגירי חול
כענן על פני האדמה,
נודד ומשחר לו
מקום שלוה.

האדמה המבוקעת
אבדה תקווה,
שתמחה את קמטי היובש,
המחורצים בה עמוקות
ושרידים של צמחיה,
חיוורת ודלילה,
קולה, המשווע לגאולה,
כבר פסק להישמע.

הדרך המעוקלת,
מעייפת ובלתי נסבלת,
אדי חום מעלה,
מכבידים על הראייה
וכבשה, שנותרה בודדה,
צועדת אל הלא נודע,
באשה מלווה
שחורים מלבושה.

נוף, שהגיע לאפיסת כוחות,
כאיש זקן רב בשנים,
מושך את הזמן
בכוחות אחרונים.