כל כך הרבה אבק. הספרייה נראתה עצומה כנגדו, פוערת את פיה
כלפיו, הספרים הם שיניה ומילותיהם הם הריר הרותח הניגר מהם.
כאילו רכנה מעליו בתאווה לבלוע אותו בנגיסה אחת. כמולה, אונו
הוא אפסי. זעיר הוא הילד השולח עיניים מעלה אל שרשראות האותיות
הזרות לו, מאוים ומוקסם מהן באחת, תוהה על משמעותן. מדוע הן
עוטפות את הספרים, ככלואות. יכול להיות והם מצפינים בתוכם את
רזי היקום, עלומים ובעלי ערך רב, מחכים לו שישיל מעליהם את
הבגדים העבים - כריכותיהם, יוציא אותם מהעלטה  בה הם שרויים
בכפייה, תחת שלטון עריצות המוחץ אותם אל נבכי המורך. הם
משתוקקים לזה שגברה רוחו על שפיותו, שיוכל לראותם כמו שהם,
במערומיהם. מאידך, יכול להיות והם מליטים בתוכם בהססנות דברי
חטא ודאבה, ובשובבות ממתינים להוא אשר יצלחו להתל בנפשו
הסקרנית, להקסימו בענייני אוב זדוניים ומעוררי פלצות , וכך
לגרוף גופו חסר הישע אל עולמם, ובדייקנות מתוחה להביס את כולו.
אכן כך הדבר - קסמים נוטים לשאוב נפשות תועות אל תוכם: בהתרחק
מן כללי המציאות הם מפתים את קורבנם, ואז שולפים ציפורניהם
החודרניות ולא ירפו ממנו, אלא אם - רוחו תגבור על שפיותו.

משוכל רגליים ודומם ישב על רצפת העץ, ראשו, צורתו כשל אגס,
מישיר מבטו הרחק אל מעלה האצטבות. את זו שמולו מילאו שיניים
עבותות, עליהן גולשים קורי עכבישים שנטוו בקפידה. מתחת לשיניים
נצטבר אבק, אפרפר. הוא הושיט אצבעו לחוש בו. לא נעים למגע.
מייד שפשף אצבעו במכנסיו בכדי להפטר מהתחושה הגועלית שפקדה את
גופו.
לאחר זאת שוב הרים עיניו אל האצטבה האחרונה. רמה הייתה וצווארו
נתקף עווית מלצפות בה כך. עם זאת, הוסיף לצפות בה בהשתלהבות,
תוהה לעצמו - האם גם שם יש אבק.
תעלומת הרזים גדושי הידע ודברי הכישוף לא העסיקו את מוחו עוד
לאותה השעה. הפעם הם לא צלחו בשליחותם.

לבת האש האירה את החדר בגווני אדום והטילה צללים יודעי דבר על
הקירות. הספרייה נותרה חשוכה, אך לא נזדקקה לאור בכדי לסקרן את
התם. עיניו עדיין חמדניות. הוא תר בעזרתן אחר רהיט כלשהו,
שיהיה גבוה דיו, עליו יוכל לטפס ולהגיע לקוטב הספרייה. כסא אחד
לא יספק אותו - הוא לא גבוה מספיק. אין בו את האומץ לקחת תחתיו
כמה כסאות ולהעמידם אחד על האחר - זה יהיה פזיז מצידו, מסוכן
עד מאוד. בכדי לספק את רצייתו הוא זקוק לסולם.
הוא קם על רגליו והתהלך לאורכו ורוחבו של החדר רחב המימדים,
מסתכל אנה ואנה, אך לא היה סולם בנמצא. הכיצד, אם כך, יוכל
למלא תשוקתו? אפוף להט התיישב אפוא מול האח וצפה כמחפש תשובה,
בכפיסים, בעודם נאכלים בתיאבון רב על ידי השלהבות הצבועות
גווני חכלילי וצהוב.
הוא תחב סנטרו בכפותיו, בהה כסומא במחול הצבעים שהתחולל מולו;
כתום ליטף צהוב, ארגמן ליפף את עורו החום של הכסיף שנהפך שחרחר
, פלש אל תוכו וזימן את רעיו - החלמוני והכתום כדי שגם הם
יצטרפו לסעודה ויחלו לכרסם בו, להפכו לעבד ולהכתיר עצמם כמלכים
עליו, לשלוט בו בעריצות, לאוכלו עד עצם, עד אפר.
חזיון זה לא הטמיע בו שאלות אתיות ; הזו נקראת אכזריות? הזה
טבע הדברים וכך עליהם להיות? האם מדובר בגזירה או בחירה? היש
דרך אחרת? ; שכן המשיך לתהות על בעייתו. עניין זה לא פסק
מלהטריד את מוחו התאוותן. לשונות האש גדלו ועימן שאון סעודתן.
נדמה היה כי הן לוחשות אחת אל האחרת. גופו החל חש ביקוד אך לא
מצא זאת לסיבה לקום ממקומו, הרי שעניינו קיבע אותו. בעודו
מתלהט מרגע לרגע, פניו כנאכלות יחד עם הכפיסים, הוער לרחשי
לחישותיהן שהחלו מהוות חציצה בינו לבין מחשבותיו. הוא רגז
עליהן: מה החליטו להן לפתע, בכזו עזות להיות לו למכשלה.  מדוע
זכותן גוברת על זכותו שלו לשקט? תעוזה שכזו. הוא אבה לקום,
ליטול לידיו את אחד מאגרטלי החרס השחורים שהיו בזוקים כחול
ברחבי הבית, לשלוף מתוכם הפרחים ולשימם בכד אחר, לדלוק בחזרה
אל האש ולכבותה בזעם בהטיחו את המים עליה. להרגה. לאחר שיעשה
זאת, יקפץ על רגליו מפאת תחושת הניצחון וינוס מהמקום, לבל
ישייכו את המקרה אליו. ואת מי יאשימו? הקירות גם הם יאלמו.
לשונות האש שמעו את רחשי ליבו.

"האזן לנו" נשמעו לחישות עמומות. "האזן לנו" והשלהבות הוסיפו
לסעוד. "בנו יכול אתה לחוש בנוח לשים ביטחונך. בנו תימצא האמת.
הרוצה הינך לספק תאוותך ויהי מה? מאזין?"
הנער הצעיר הטה אוזנו כלפי האש בניסיון לפענח את מקור הקולות
המעורפלים שזה עתה נגלו אליו. אחר צפה על הצללים בריקודם על
הקיר מולו, סובב ראשו וצפה בהם רוקדים על הקיר מאחוריו. נדמה
היה כי התרבו והקירות כולם נתמלאו בהם, נהפכו כהים וממיטים חנק
בגורנו של הנער, סובבים אותו אך לא מגנים עליו מפני יקוד לבת
האש.  עטוי מורא היה וקפא תחתיו.
"הנך מאזין?" שוב נשמעה השאלה. הרהר לעצמו רגעים מעטים ואז
הכריע ליטול את ההסתכנות ולהשיב, אף על פי שהתיירא מאוד. הוא
עוד ידע שלא יוכל לסבול את הלחישות הללו חוזרות ונשנות.
"כן" לחש בלאט. "התרצה שנעזור לך להעפיל עד לאצטבה האחרונה?"
נשמעה שאלה. עתה גבר בו הבלבול. "כיצד תוכלו לעזור לי להאמיר
עד למעלה?" שאל בחיפזון אך בגרון שנוק. "נרומם אותך על גבינו"
השיבה לו האש.
"אתן להבות. הינך אש! את תאכלי אותי כפי שאת סועדת בתיאבון את
הכפיסים תחתייך!" הפטיר בזעף. "הלא אתה רוצה כל כך להגיע לשם,
ואין לך אפשרות. אנו מציעות לך ברירה חד פעמית. בכוחך לסרב
לנו, אך בזאת תחטיא את הזדמנותך - ותאלץ לחכות שנים שיצמיחו לך
גובה."
"אך איני רוצה לחכות כמה שנים! כשאגדל, האבק יכול להשתנות,
להעלם משם - אם הוא בכלל נמצא שם כעת. ואולי הוא לא נמצא שם
כעת אך ימצא עוד כמה שנים! כשאבוא לבקר את האצטבה האחרונה,
הממצאים שאגלה לא ישרתו את הרצון שלי - לדעת אם כעת נמצא שם
אבק."
"נער קט אך בעל מחשבה מעניינת" ענו לו הלהבות. הוא האזין
בדריכות אך מפאת התלהבותו מעצם שיחתם, או פשוט מפאת תמימותו,
לא הבין את כוונתה של "מחשבה מעניינת". הוא מבין שיש לו מחשבה.
אך כיצד ניתן להגדירה? מהי מחשבה מעניינת אם כך? היש מחשבה
משעממת?
כל שידע הוא שמה שיגלה היום יכול להשתנות כשיגדל. הרי אם הוא
עצמו וגופו משתנים, הדברים מסביבו, גם טבעם שלהם להשתנות.
"נבון אתה. בעל בינה. מכאן שההחלטה בידייך. אנו רק מגישות לך
את הבחירה."
הילד כבר לא קפא. אצבעותיו המיוזעות גרדו את רצפת העץ במתיחות
ולא ידע היכן להניח הפעם את עיניו בכדי למצוא פתירה. האש הייתה
מפתה. אך הרעיון נראה לו משונה - ואם ייפול למטה? ואם האש לא
תרצה להחזירו? ואם היא מהתלת בו? אך היא דוברת מילים יפות,
מציעה לו עזרה וקוראת לו ילד נבון, בעל חוכמה. ואיך לא יאמין
לה? האין דבריה דברי אמת? מדוע תגרום לו לרע?
ישב וחשב לו במשך דקה תמה, אילמת. אחר קם, הילך בחדר על כל
היקפו ועיניו לא זעו מלבהות ברצפה. בתומן של כמה דקות אילמות
נעמד אל מול הספרייה, אל מול כל אצטבאותיה גדושות השיניים
האימתניות, יורקות ארס ובו בזמן מהפנטות במסתוריותן, קבועות,
שקועות ותומכות אחת באחרת באגרסיביות מעוררת כבוד, עומדות בפני
עצמן, אדירות, משפיעות, כוחניות.
הספרייה כולה השרתה עליו עוצמה. אך היה בה פגע אחד - והוא
הגרגרים האפורים, הסמיכים, הגסים, לא נעימים למגע, שרבצו עליה
בעדנה קרבית, מאוגדים, כשכבת שמן הצף על פני מים זכים. הנה הם
כאן, הנה הם במדף מעליו, ובזה שמעליו. האם המכרסם הזה מבצע את
זממו גם למעלה?
לטפס על המדפים עצמם הוא חושש - הסכנה כבירה מידי גם כאן.
ויותר מכך, יש סיכוי שילכלך עם נעליו את בגדיהם של הספרים -
הכריכות.
הסקרנות הזו שדבקה בו, לא יכול לעמוד על טיבה ואולי אף קודם לא
ידע משמעותה מהי, אם קיימת. אך היא כבר הספיקה לנבור בו,
לכרסם, להתענג על בשרו, לשלוט.

הניח מבטו הנוגה על הרצפה, חזר אל הלהבות ואז אמר -"אני
מסכים". לשונות האש ריצדו בשמחה ושאלו לו - "שאלה אחת טרם
נתחיל, נער קט." הילד החל מאבד סבלנותו, יחד עם הלהט להתחיל
במשימה. אך יותר מכך, היה סקרן - מה הלהבות עוד יכולות לשאול
אותו. מכיוון שמילות חוכמה הן אומרות, אולי יש דבר מה מועיל
בפיהן. "מה" הפטיר באדישות, אך עיניו בעלות זיק חמדני. "האם על
גבו של המדף הראשון יש אבק?" שאלו. הילד לא הבין. אם הן שמעו
את רחשי ליבו ואת תאוותו, היו אמורות גם לדעת באשר לאבק במדפים
הנגלים אליו. אך הלהבות הן חכמות - אולי יש תועלת בשאלתן. "כן"
ענה. "יש אבק במדף הראשון". "ובשני?" שאלו. "כן...גם בשני..."
ענה באיטיות מהוססת. "ומה לגבי המדף  השלישי? וזה שמעליו?"
שאלו בקול רם. "ולשם מה אתן שואלות אותי? כמובן שיש עליהם אבק!
הנה, אראה לכם!" נטל לידיו כסא, נעמד עליו, העביר אצבעותיו על
המדפים השלישי והרביעי - אלו שיכל להשיגם - והראה ללהבות את
אצבעותיו אחר מעשה: "הנה! אבק! כמו במדפים לפניהם".
"יפה" ענו לו כמציינות אותו לשבח. "אם כך, מה מונע ממך מלבטוח
בכך שבכל שאר המדפים יימצא אותו שטיח דק של גרגרי אבק אפרפרים,
כולל המדף האחרון בספרייה?" שאלו בביטחון. הוא הקדיש לעצמו את
רגעיו האילמים למחשבה וענה בפנים סמוקות: "איני יודע. אולי
משום שאיני רואה זאת."
"ואתה עדיין בטוח ברצונך להאפיל עד מעלה ולראות במו עיניך את
זה הדבר ורק אז להכתירו כנכון?" "כן, אני בטוח" אמר בביטחון
נוקשה, ידיו שוב מזיעות, אצבעותיו אוחזות בקצה חולצתו, מושכות
אותה מטה בנרגזות.
"אם כך, נהיה לך לעזר" רחשי הלשונות החלו מתגברים שוב, הפעם
בשאון עוצמתי יותר. הן גדלו ומילאו בצורתן את האח כולו. פניו
של הילד הוארו בבוהק חלמוני, עיניו ושפתיו פעורות ולחות באחת.
היקוד צרבו. הוא החליק ישבנו לאחור, כפותיו מיוזעות, הרצפה
רותחת. אצבעותיו החלו לצרוב והוא הסיט גופו במהרה מהרצפה ונעמד
במרחק מה מחום לבת האש הגוברת ומתעצמת מולו. הלהבות נראו
כפוצחות בריקוד תזזית, מלפפות אחת את האחרת, מסתובבות בקצב
מסחרר ובהרף עין יוצאות את האח. הן פרצו כרוח בהול את תחומן
וחגו סביב עצמן, כמלטפות את האוויר וחוברות אליו, עולות מעלה
ומתפרצות כמפל מים גואש. כך זלגו שוב מטה ונעמדו מצפות לרגליו
של הנער שיעלה עליהן, מכופפות כלפיו. "עלה" לחשו לו. הוא עמד
תחתיו מוקסם, שוב קפוא במקומו, אך אפוף תחושת פליאה מהולה
ביראה מסוימת. מבולבל היה האם זה המתרחש מולו הוא יצירת טבע
מופלאה, או מחזה אימים. מהופנט מכדי להתחרט צעד אל עבר הלהבות
השרועות על רצפת העץ, כמנותקות ממנה, מרחפות בקסם מעליה, זזות
בעדנה כגלים שקטים בים שכוונותיו לא ידועות. הגם לפני סערה הוא
נם. בצעדים מהוססים התקדם לעבר מרבד זה והניח באימה עדינה את
רגלו האחת מעליו. והרי זה כפלא - הוא לא חש כאב. החום לא צרבו
והמרבד אף היה רך למגע. המרגש הזכיר לו את זה של צמר גפן. הוא
שם בבטחה את רגלו השנייה ובמהרה חש בתזוזתה של הלבה, מסתרבלת
תחתיו, מסתובבת, מרקדת, מקפצת, מרימה אותו מעלה. התחושה הייתה
כמו לעמוד על ענן בעודו מסייר בשמי הארץ: הוא הביט מטה וראה את
הרצפה מתרחקת ממנו, את האח, הכיסאות הישובים בדקדוק אצל
השולחן, האגרטל השחור גדוש בפרחים רווי צבעים אינסופיים,
בקירות שעתה היו מוארים כולם. אכן הוא חש כזה המטייל בשמי ארצו
וניתנת לו הרשות לבחון אותה מזוויות חדשות. המדפים מולו עברו
בחיפזון. הוא הקפיד לבחון כל אחד ואחד מהם ולחפש את האבק. רצה
להושיט את אצבעו בכל פעם שעיניו היו מול המדף הטורף, אך תחושת
הגועל ממרקם הגרגרים האפורים עוד נכחה בו. קיבתו החלה מצטמקת
וליבו מפעם לנוכח הידיעה כי הרגעים מתמעטים והשניות נאכלות עד
אשר יגלה את אשר הוא חפץ בו, ואף לא יכול לרדת לשורשו, אלא רק
מודע לרצייתו. ראשו נתקף סחרחורת לנוכח הגובה שנפער תחתיו. הוא
השתדל להישיר מבטו ואחז בחוזקה במרבד האש שלרגליו.

והנה קרה הדבר: מול עיניו הביט בו, בבושה מסוימת, המדף העליון.
מבטו החדיר בתם מרץ נוסף של סקרנות והוא כופף ראשו כלפי החך,
תחת שיניו האדירות. לבת האש הפיצה אור עצום על החך עמוס
השיניים, וגילה חוטים דקיקים גולשים מביניהן, טוויים בצורות של
משולשים וריבועים זעירים. הם גלשו מעליהן, ביניהן וגם תחתן. הם
היו רבים. בהסתכלו היטב על התקרה יכל להבחין בעכבישים בעת
מלאכתם. הם עמלו במרץ, כשכוחם ומודעותן המלאה הופנו למלאכה זו
בלבד. מעניין אם הם מרוצים מסוג חיים זה - תהה בינו לבין עצמו.
אחר הושיט עיניו מעט מטה וכמעט הוציאן מחוריהן על מנת לראות
אבק. הוא מתח אצבעו והחליק אותה על המדף. כשהרימה הייתה מכוסה
אפור והותירה שביל חשוף מאחוריה, כתלם שפילסו נמלים בשדה חיטה
אפרורי.
רגשותיו היו מעורבים - הוא לא תהה על לשמוח או להתעצב, להתאכזב
או להיות מופתע - הוא חש את כולם באחת. האש זעה תחת רגליו.
"רעב" נשמעה לחישה. הילד הוריד ראשו ואז רכן אל האש - "מה?"
שאל בתמימות. "אני רעבה" אמרה לו האש בתשוקה. הוא חש את כפות
רגליו מתחממות לפתע וכמו נכוות. הכיצד זה צמר הגפן הנעים צורב
אותו?
"מילאתי את בקשתך, וכעת עליי לסעוד. לא מילאתי את לבי כבר זמן
מה בכפיסים, אלא הקדשתיו לך - לספק תאוותך. עתה עליי לספק את
שלי." עפעפיו של הילד רטטו במתיחות, צווארו לח מזיעה ובזעף
הפטיר: "אך הבטחת לי! טענת שתעזרי לי, והלא היית צריכה לדעת
שתצטרכי לשלוט על תאבונך". רחשי האש גברו, כמו החלה לצחקק. "אך
האם אתה שלטת על תאבונך?" שאלה בשובבות גדושת בטחון עצמי.
"הצבתי בפניך בחירה, וזו הייתה מהותי לאותה עת, מעבר לכך מהותי
היא לסעוד, בעוד מהותך הייתה לבצע את הבחירה. לא יכולת לשלוט
על תאוותך ולגבור על שפיותך. אתה הוא הסורר. אני רק פועלת על
פי טבעי ...איני יכולה לשלוט בכך. אך אתה, בן אנוש תם, בגבולות
האנושיים של יכולתך יכולת לשלוט על שפיותך."
עיניו של הנער נפערו בתדהמה, וליבו פעם בחוזקה. "אבל רציתי
לראות אותו! לדעת שזה נכון!" הצטעק. "אם כך" ענתה האש, "גם
קודם לכן ידעת שיימצא שם אבק, רק רצית להוכיח לעצמך את הדבר על
ידי חושייך, ראייתך. כעת, לאחר שהגעת לתשובה ואתה מסופק, הגיע
תורי."
"זה לא הוגן" דמע הילד כלפיה. "לא ילדי, זה לא הוגן שתספק אתה
תאוותך בעוד יכולת לשלוט עליה, ואני לא אספק תאוותי כשאני לא
מסוגלת לשלוט עליה. זה בלתי אפשרי" לחשה אליו האש בחמימות,
ובפתע פערה את פיה תחתיו.
אחר הסתלסלה מטה וחזרה אל נבכי האח, הקטינה ממדיה ורגעה מעט.
הכפיסים יכלו לנוח כעת ולא לחשוש לחייהם. היא שבעה.