מדבר הסהרה.
ירבוע קטן הציץ מבעד לחור-סלע אפוף-דיונה. השמש קופח
קרניים מעייפות על קודקודו הצהבהב והלבנה טרם ניתקה מן האופק,
נגלית רק לעיניו הרגישות. שעת בין-ערביים מוקדמת.
בקרוב ירד השמש ותעלה הלבנה. לכשתעלה, יוכל לרדת אל המדבר
ולהרוות את צימאונו בכרסום צמחים, רעננים מטל הערב.
שפתיו יבשות אך הוא לא העז להרטיבן מחמת ההתאדות. עליו
להמתין בסבלנות עד לרגע בו יוכל לעזוב את החור בסלע ולמצוא את
הירוק-הירוק הזה.
בינתיים החליט לכתוב אודה ללבנה, בתקווה שתעלה. גורר-זוחל
עצמו באיטיות מגושמת, שכן לא יכול היה לקפץ, העמיק ירבוע אל
תוך המחילה והתיישב אל מול מכונת הכתיבה שלו. בכל פעם שלחץ
ידע, שהנה קרב עוד רגע, שחולפת עוד דקה. עוד כמה דקות ותחלוף
שעה. הן יחלפו מהר יותר אם יתרכז בכתיבה.
יבוא ליל לנעוץ בו את שיניי ולחייך אל הכוכבים בפה מלא עסיס,
בגאווה על הישגיי. הם, הרואים כל, כבר יחייכו חזרה, קורנים
בכבוד. בואי לבנה, הסירי שמש משמיים והביאי איתך את ילדייך.
מעט רוק ניגר מפיו והוא מיהר למשוך בו חזרה. הוא הביט במה
שכתב, הרים גבה והשליך את הנייר לסל האשפה.
מקץ שעה קלה, בטנו מקרקרת, הציץ שוב מבעד לחור-סלע שלו. דבר
לא נשתנה. כנראה השמש אינו עייף כפי שחשב בתחילה. הלבנה עוד
אחזה בקו הרקיע, נועצת חודה בקרקע, לכיוון זורח. שעת בין
ערביים היא זו.
אם ימתין בסבלנות, אם ימתין כפי שהמתין את אותם ימים רבים
שהמתין, ודאי יבוא עוד לילה אחד. ודאי תעלה לבסוף. בזמנו, כל
שהיה עליו לעשות הוא להמתין. הניסיון נסך בו תחושת ביטחון
ועוצמה כאלו, שלא העלה בדעתו לעשות כל דבר אחר.
מתי תעלה כבר הלבנה? זאת לא ידע. הוא החליט להמתין עוד. שוב
גרר עצמו אל בטן המחילה. זחל אל המחפורת כדי להמשיך לכתוב. שוב
מנה את תקתוקי מכונת הכתיבה בשניות. מנה את הדקות בשניות. מנה
את השעה בדקות. לבסוף הביט בנייר וקרא לעצמו:
צבר אוחז בחול לוהט ממתין לך. השועלים מייללים ואין עונה
ממעל. עזבי את משכנך ולטפי את חור הסלע בשן אחת או שתיים. גם
אם ממערב, ברה-תמה, תהיני לזרוח ובמזרח, חן חיוור, לשקוע,
עדיין תשובב נפשי למראך. רק צאי! הנה אני יוצא אלייך.
לכשסיים, הרשה לעצמו לעפעף בעיניו פעם אחת, משחרר רק דמעה
אחת לכל עין. עתה הביט בדבריו, הרים גבה אחרת והשליך את הנייר
לסל האשפה.
שוב שב להציץ אל החוץ, משך עצמו ירבוע מיובש ורעב אל מפתן
חור-סלע ומיד חשכו עיניו. בשמיים ניצב איתן השמש, קורן במלוא
תפארתו המסנוורת. אף שחיפש מאופק לאופק, לא מצא את הלבנה.
נעלמה היא לגמרי ואין יודע הוא להיכן נסתלקה. את השעה לא ידע
עוד לכנות.
לא נם ולא הוזה, לא חולם או מהרהר, נסוג ירבוע לאחור, מתוך
החלטה שגמל בליבו לנסות להעסיק עצמו במטלה הסיזיפית, במטלה
שסופה לבנה בשמיים כחולים-שחורים, זרועי כוכבים. מטלה שתשים קץ
לשמש ברקיע ויפה שעה אחת קודם.
עליו להמתין.
על מכונת הכתיבה דפק את תסכוליו מהר-מהר, מנסה לאלץ את הלבנה
לנקוף אל הרקיע.
מדוע את נחבאת? מדוע את נסתרת? האם לא פיללתי עצמי אלייך?
האם לא מניתי את השניות? את הדקות? את השעות? הנה הם לפנייך -
סדורים בספרות, במילים, בתווים. האירי עליי נוגה ואזרח. בלתך
אפול לחשכת ליל בין ירחים - לא אדע אם בא הסוף או קרבה
התחלה.
דוק של לחות התעבה על מכונת הכתיבה והוא מיהר ללקקו, מעווה
פניו מטעם הגריז המהול בה. ידוע שמבע עכור מעכיר את הדעת
ומרירות בלשון היא מרירות בלב. מושך את הנייר ממכונת הכתיבה,
ניגב ירבוע את לשונו, אחר השליכו לסל.
עוד פעמים רבות הציץ מחור-סלע והשמש לא מש מן השמיים, קופח
וטופח על פדחתו של ירבוע בכל פעם מחדש. פעמים רבות שב למנות את
שניותיו, את שעותיו, את זמנו הקצוב לקצב מכונת הכתיבה. נסמך אל
ניסיונו, בוטח בידיעותיו, האמין שתקתוק מכונת הכתיבה ומרוץ
הלבנה במסילתה חד-הם. לפני שנפטר הטיח את מכונת הכתיבה אל קיר
המחילה.
שעה אחת מאוחר יותר, הופיע שכנו מבעד חור-סלע. הוא חבש לראשו
כובע, להגנה מפני השמש. בתרמילו היו צבר עסיסי וצמחים רעננים,
שמצא בניקבות חשוכות וואדיות מוצלים. בידו החזיק מטה, משענת
יציבה למסע הממושך.
הוא מיהר אל ירבוע רק כדי להבין, שיפה היה אם בא שעה אחת
קודם. עתה השעה מאוחרת ומירבוע נותרה רק מעטפת יבשה.
מביט סביבו, ראה את הריסות מכונת הכתיבה ובתוכה דף לכוד,
שולח אוזן מקומטת כניצול משווע בין חורבות. במתינות שחרר את
הנייר וקרא בו את דבריו האחרונים של ירבוע.
עוד רגע אחד עבר - איני יודע אם הייתה זו שנייה או דקה או
שעה. בתוכי מחשכים ובחוץ רק שמי בצורת. אל הלבנה ייחלתי אך לא
היה לה די בכך. יבש כוחי מלהבין מדוע ועל כן אני גווע.
מאוחר יותר מצא השכן גם את סל האשפה והריסות הכתבים הטמונים
בו. את הניירות טמן בתרמילו יחד עם עשרות אחרים, יצא מחור-סלע
וברבות השנים פרסם ספר.
לספר קרא כתבי מחילות.
|
