השפה שממנה ברחתי
ה"אני" שמזמן כבר שכחתי
הסבל שנהגתי לחיות
העצב והתהיות
הכל נמהל בים של חיקויים
זיופים מתוקים באור כהה
אפלה שמשכיחה את העצב
אפלה מתוקה הישארי!

העולם הנפלא שנגלה מולי
זיוף שבניתי סביבי
אבל זה לא אני,אני איננו
העלמתי את עצמי ובניתי עתיד שאני לא בו

החיים שבהם נהניתי מפשטות
חוסר סבל הייתה שמחה גדולה
עצבות הייתה לאורך חיים
החיים נראו כאפלה
הכל נעלם בסבל של אחרים
נשכחתי מעצמי בעולם של דימויים
אז אם עכשיו טוב לי למה איני שמח?
אולי מפני שאת עצמי אני שוכח..?