הרקוויאם של כרוביני התאים לזה כל כך יפה
זה היה כל-כך טהור ותמים ועם זאת דרמטי כל כך.
ואולי זה עדיין.
אבל הסם הזה השתלט על ראשי וגופי
התמכרתי קשות.
התדרדרתי מהר אל נקודת האין חזור.
חשבתי שראיתי שם אור.
התנחמתי שזה רק יוסיף צבע לחיי
טעיתי.
mea maxima culpa.
בחושך אפשר ליצור רק חושך.
ומה זה "זה?"
וירוס
שדבק בי לפתע, לא מוכנה,
חום
שטשטש את חושי
עד שלא ראיתי יותר את גדר הגבול הממוקשת
בין הטוב והרע, הנפלא
והאסור
כמעט ונטרקה הדלת
כמעט התפרקה משפחה
ואולי גם זה היה שיעור
שהיה עלי ללמוד
ממך?

ואולי היה זה מבחן
שהיה על נפשי לעבור
בדרך לגן העדן,
בדרך אל האור?
אתה עדי שנלחמתי
כל עוד נפשי בי
שנים ברחתי
עד שהתייצבתי מולך.
הייתי צריכה אומץ
להיכנס למערכה.
ממש כמותך צריכה הייתי
לעמוד זקופה מול כל התזמורת
המנגנת בעוז את חלומותיי
ומול כל אותם המלאכים
המזמרים אהבים באוזני
להניף זרועותי מעלה
ולסמן בנחישות ובבירור:
די!!!  אסור!!!

אולי היה זה רק מסדרון
אל משהו שיעשה את דרך הייסורים
שווה כל דמעה.
ועכשיו מה?
שרוטה וחבוטה אני נופלת
מעולפת מיובשת על המיטה
מנסה לכבות בי חלומות
למחוק בי זיכרונות
טריים, ריחניים ומתוקים כמו לחם לבן
שנקנה זה עתה וכבר עבש
וכבר יבש ונזרה ברוח
למאכל היונים.

ועכשיו רק נותר להתפלל
הבא לנפשי מנוחה
נכונה
השב לנו שלווה
השכח מאיתנו במהרה
את אותה אהבה
אבודה
אסורה
הושענה במרומים
עשה בי שלום ולא שפטים
ואנא, אל תשלח לי יותר
מלאכים.

אמן