נו, מה לעשות עכשיו? באמת, אני שואלת אתכם, מה אני אעשה
עכשיו?! הרי בתכל'ס, אין לי תקווה. נולדתי מכוערת, רזה
ומכוערת.

כן, כן, כמה שקשה להודות בזה, אני ילדה רזה, אפילו רזה מאוד,
תמיד הייתי. תמיד נחשבתי חריגה בנוף של השמנים והשמנות מלאי
הבשר המחמיא כל כך, מתבוננת מהצד בקנאה בזלילתם חסרת המעצורים,
הסקסית כל כך.

בטח אתם שואלים את עצמכם, נו, היא בטח מגזימה, עד כמה רזה היא
כבר יכולה להיות?! לא לימדו אתכם אף פעם לא לשאול אישה
למשקלה?! אז אולי אני עוד לא אישה, אבל את משקלי לא אגיד. ואל
תנסו לשכנע אותי. טוב נו, אז מתחת ל - 90 .אבל קצת! נו, מה? מה
אתם כל כך נדהמים? להעליב אותי עוד קצת? אז אני רזה, אז מה? כל
חיי סבלתי מזה,  בילדותי הייתי חוזרת הביתה בוכה כי הגעתי
ראשונה בתחרות ריצה, או כי לא הצלחתי לנפח את השפתיים אילו
לגודל של בלון ממוצע! ועכשיו, כשכל החברות השמנות והיפות שלי
הולכות עם החברים שלהן לסעודה טובה, אני יושבת בבית ואוכלת.
כן, כן, אני אוכלת! מה אני לא אוכלת?! חלווה ושוקולד ופיצות,
לזניה, קצפת ובוטנים, במבה, ביסלי וגרעינים, פטה ופרמז'ן עם
האחוזים הכי שמנים! וזה לא עוזר, אני לא משמינה, כל החיים אני
בדיאטה אחת גדולה, מתבוננת בקנאה בשמנות של הכיתה טופחות
והולכות, כמו פרות מרעה יפיפיות, והבנים. ובמיוחד אריק. אריק
הוא מושא חלומותיי, הוא מזכיר קצת את יוקוזונה, כן, כן, החתיך
ההוא, מהסרט על הספינה שטבעה. ואני מתבוננת בו מרחוק, ולא
מעיזה להתקרב בשעה שהוא מתחיל עם כל הדובות של הכיתה, ואוכלת
את הלב. ולעזאזל, גם הלב לא גורם לי להשמין! בתחרויות יופי זה
הכי כואב, החברות מנחמות, אבל אני פשוט לא מחזה מלבב!

אז מה עושים עכשיו? נו תגידו! כשהכל תקוע ואפילו אריק התגלגל
אלי עם כל משמניו המסוקסים, נוטפי הזיעה, חייך חיוך מרושע,
ואני נמסתי מאושר בפנים, עד שאמר: יה מקל, אולי תאכלי קצת. חץ
נתקע בלבי חסר העודפים, ברחתי החוצה מהכיתה אל עבר חדר
הנקניקים, ואני קופאת לי פה, בשקט, מבלי שאף אחד יידע, ואף אחד
לא ישמע, ומבלי שאף אחד ירחם (למרות שלפעמים, לא אכחיש, זה
דווקא דיי נעים).

לעזאזל, אתם יודעים מה?! אתם תראו שיום אחד הרזון יהיה באופנה,
ואז אני אהיה היפה! למרות שזה נשמע עכשיו חסר שחר, מופרך
לחלוטין.

או שלא?