היה יום חם, השמש העיקה, קרנה ושרפה את כולם, הגוף הנחלש נמנע
מלנוע, שכן התישו החמה.
הם עומדים, מחכים, שומעים את המלל, התפילה לעילוי נשמתה,
והולכים עייפים אחרי ההמון - אחרי הגופה שנישאה.
צועדים הם לקבר, פוסעים בשבילים, בין קברי צדיקים וחוטאים,
ותוהים לגבי גורלם ולגבי גורלה של ההיא.
הם יושבים מובסים עם ראשים מורכנים, חושבים על כל מה שנותר
לעשות, כל הדברים שהשאירו בבית, המטלות שנותרו יתומות.
מדי פעם צץ כמו רוח נושבת זכרון מתוק על ההיא, זאת שעזבה,
שפתחה את הדלת והשאירה את החיים יתומים.

לבסוף הם קמים, לאט לאט הם נעים, הם מביאים תנחומים, הםחוזרים
לחייהם - הביתה, מרגישים קצת אשמים.

תחשבו אם הייתם נותנים לי, חצי מהזמן של היום שהיה, אז אולי
החיים, החיים שלי, לא היו נשארים יתומים.