הילד שלי הלך היום לעוד יום עבודה ליד מגדלי עזריאלי. עמד
בכביש הראשי, שניה לפני הפניה לקפלן, והחזיק את הכוס שלו ליד
הסנטר כדי שאף אחד לא יפספס. יש לו עקימות קלה ברגליים, כמו
פורסט גאמפ קטן, אבל את המרתון שלו הוא עדיין לא דפק. תמיד
חשבתי שאם היתה לו ההזדמנות היה דופק אותו ושולח את כולנו לאלף
עזאזל. אבל זה כבר סיפור אחר.
סיפרו לי שראו אותו צולע בין המכוניות, קדימה ואחורה, דופק על
חלונות. אפילו דפק על החלון של נהג מונית אחד וכמובן ששום דבר
לא קרה. ולפעמים אפילו דאגו לו, שיידרס, שיתמוטט, אבל לא הילד
שלי. נסיון כבר יש לו.
כשהיה קטן, האבא הזה שלו ואני ניסינו ליישר אותו קצת. מה קרה,
רק לאחרים מגיע ילדים נורמליים? אז כל יום בשבע בערב מול מלרוז
פלייס, היינו מקבעים אותו לספה עם ברזלים ומושכים- הוא את רגל
ימין, אני את רגל שמאל. ותמיד הטלויזיה היתה על פול ווליום כי
הילד שלי היה צורח צרחות כאלו שחבל על הזמן. ות'אמת, אחרי כמה
משיכות כאלו אפילו התחלנו לראות קצת שיפור, אבל אז בדיוק אבא
שלו היה חייב להשתכר ולהידרס ולהיקבר באיזה בית עלמין, ולמשוך
לבד אני כבר לא יכולתי.

לילד שלי יש מבט מזוגג בעיניים. כבר כמה שנים. עיניים ירוקות
יש לו, אין לי מושג ממי קיבל אותן אבל תמיד אמרתי לו שיביאו לו
מזל. ירוקות ירוקות אבל לא רואה דרכן כלום.
וסיפרו לי שאנשים קצת ריחמו עליו היום, חלק נתנו מטבע או שניים
בגלל הרחמים והעיניים הירוקות האלה.
אבל חשוב לי ככה להבהיר משהו. כבר שישה חודשים שלא ראיתי את
הילד שלי. בבוקר ההוא שיצא את הבית ולא חזר, ישב איתי במטבח עם
המבט המזוגג הזה שלו שהתלבש לו על הפרצוף מאז שהתחלנו למשוך
ואמר - אני הולך לעבוד ולהשיג לנו כסף. כשיהיה אחזור.
והוא נסע, הילד שלי, ומאז אני שומעת שראו אותו בכל מיני כבישים
וצמתים ומחלפים. לפעמים הוא יוצא קצת מאיזור תל אביב, כי מה,
עד היום עוד לא יצא לו לצאת מהעיר הגדולה ולראות קצת נופים,
ופעם אפילו ראו אותו בצומת מסמיה בגשם סוער וסיפרו לי וחשבתי
לעצמי, כמו אבא שלו. תמיד אהב את הסכנה.
אני שמחה שהוא עושה חיים ודואג לעצמו, הוא תמיד היה עצמאי
ואולי כל הנסיעות האלו קצת ירככו את המבט בעיניים. והצליעה,
מספרים לי שהשתפרה.
אבל ת'אמת, רק בינינו, למרות שלא אומר זאת לילד שלי, אני
מתגעגעת אליו ובכלל לא יצא לי לומר לו שקיבלנו איזו ירושה אחרי
שאבא מת, משהו שהוא השאיר בצד ולא סיפר ואפילו מספיק בשביל
שנחיה שנינו טוב עד סוף חיינו. ורציתי לספר לו על זה כשהוא אמר
שהוא עוזב, אבל הוא היה נראה כל כך מאושר, כאילו סופסוף מצא את
עצמו. אז אמרתי, ניחא, שיצא יבלה. נשמור את החדשות לפעם אחרת.
תמיד ידעתי שאת הריצה שלו הוא ידפוק יום אחד.