אני והחבר הכי טוב שלי פוסעים במעלה הדרך אל עבר הבית. זה לא
שלא היה לנו טרמפ, פשוט היינו צריכים לדבר על משהו, וממילא
יותר כיף ללכת ברגל עם מישהו. מתחילים בבדיחות על אירועי היום,
מדברים על דא ועל הא, וצוחקים. פתאום משתררת דממה. ולא דממה
מעיקה, אלא שקט של הבנה ונינוחות. החבר הכי טוב שלי מתחיל לספר
לי על הילדה שהוא אוהב. זה כיף כשמספרים לך דברים. אתה מרגיש
מיוחד. רק לחשוב שמכל האנשים שהוא סומך עליהם הוא מבקש לחלוק
את פיסת המידע האינטימית הזו איתך. וזה מרגיש טוב. אתה מרגיש
שסומכים עליך, שנותנים בך אמון. השיחה ממשיכה, והוא, יותר
משהוא מבקש תשובה, לפעמים הוא פשוט מבקש את הקשבתך, ואתה מספק
לו אותה ברצון. ופתאום, כאשר הוא מסיים, אתה פתאום מרגיש צורך
לחלוק איתו גם משהו. אולי מתוך תחושת חובה, אולי כי סתם יש לך
משהו על הלב, לך תדע. ואתה מספר והוא מקשיב, ואתה יודע במין
ידיעה מוחלטת, שאתה יכול לסמוך עליו וזה מרגיש טוב, אתה מאושר.

ולפני שאתה יודע אתם מוצאים את עצמכם יושבים על מדרכה באמצע
שום מקום, האורות לפתע כבים, אתה מציץ בשעון ורואה שכבר 22:00
בלילה. שניכם שותקים, מעכלים אחד את דבריו של השני, מזדהים
ומנסים להבין כמו שרק חברים אמיתיים יכולים, עד שלבסוף אחד מכם
קם, מתמתח, פולט איזושהי הערה שמעלה גיחוך על שפתותיכם, ואתם
נפרדים לשלום.
אתה פוסע לבדך הביתה, מרגיש שכבשת את פסגת העולם ומבטיח הבטחות
שעד עכשיו לא הצלחת לקיים.
והדרך השקטה שבה אתה פוסע, לבד, כשרק קולות הלילה ממלאים את
אוזנך, נראית כל כך יפה, ואתה מתמלא במין כוח על אנושי כזה.
ואתה מאושר.

(נכתב על אחת השיחות עם חברי הטוב ביותר, שיחה שעשתה אותי
מאושר...)