כבר אז בשנה שעברה, אהבתי אותך. למרות שהכחשתי את זה, אפילו
לעצמי.
אבל חששתי מפניך, אתה היית הלץ הזה, שכולם אוהבים.
אבל גם היית הבנאדם הזה, שעושה דברים, שאני לא מסוגלת לחשוב
עליהם אפילו.

אבל אז, מצאתי מישו אחר. לא אהבתי אותו כמוך, לא יודעת אם
אפילו אהבתי אותו בכלל. אבל הוא היה שם בשבילי, והוא חיבק
אותי, ונישק אותי, הוא ניחם אותי...

והזמן עבר לו, וליבי חשב שממך הוא שכח. אותך לא ראיתי הרבה
זמן, חודשיים במספר.
ואז שוב התראנו, באותו היום. ליבי בך נזכר, ושוב, לאט לאט, ללא
שהבחנתי בכך, חזרת לשם. היית כמו עלוקה, רק שלא הזקת. האהבה
נתתה לי כוח, נתנה לי רצון. היא נתנה לי יכולת להמשיך הלאה,
ומוטיבציה להצליח.

ואתה, נשארת בדיוק כמוך. אז ליבי, שעדין התכחש לאהבה, הלך לחפש
נחמה במקום אחר. הנחמה לא הייתה טובה. ליבי חשק כבר רק בך
וערער על מוחי. ומוחי שלט בפי ופי כל הזמן פלט הערות עוקצניות
לאותו בחור ושידר לו רמזים.


ובריב ענק נפרדנו שנינו. ואתה עדיין נשארת בליבי והאהבה גדלה
וגדלה. ואני, כבר לא התכחשתי אליה, לא יכולתי.
ואתה שידרת את כל הרמזים, ואתה אמרת את כל המילים. ונתת לי
להבין, שזה גם מה שאתה מרגיש.

ובשידולים רבים מחברה בעיקר דיברנו. אני ואתה, בלי כל העולם.
הכל כאילו פתאום פוף, נעלם. ושוב אמרת לי את המילים האלה, אמרת
לי שאתה יודע את מי אני אוהבת. אמרת לי להגיד לו. אבל אני
בדיוק הייתי צריכה ללכת.

וביום למחרת, כאילו לבך הקשיח, אמרת לה, לחברה, שלקשר כלשהו
אינך פתוח, שהראש שלך בכלל במקום אחר, לא אצל בחורה, אבל לא
בלב. אמרת לה שעדיף לך להתרחק, כי אתה לא רוצה שמשהו רע לי
יקרה. אתה לא רוצה שאותך יאהבו, לא בצורה הזאת בכל אופן.

ואני מרוב השפלה התרחקתי ואיתך לא דיברתי. והלב משתוקק וגופי
רוצה ומוחי מתחנן, אך הגאווה שאצלי היא לא מעטה, אומרת לי
להתרחק.

ועכשיו בגללך לי הלב כואב.