גילעד אברהם / העיר הזאת |
בעיר הולדתי
מישהו כיסה את המדרכות באבק חדש
והשמש סרה מכבוד הרוח
מתעטף במעיל מזמן אחר
כדי לאפשר לי מבט של ילד
בכל פינה כאן רסיסי תשוקה רעילה
שלי
מאז
שברי עלבונותיי מתגוללים ברחוב
צחנת העור המת
של כפפות האגרוף הישנות שלי
במעמקי ביתו של אבא
מכה ברחוב ובנחירי
ונפשי חתומה
זכרונות של כאב ובדידות
שורטים במעיל הפלדה שלי
במקום הדשא הרענן
שהיה מצע לתשוקתי הבוסרית
צומחים קוצים
ומושא תשוקתי איננה
הבריות אומרות שנסעה לדרום אמריקה
בקולות מזדקנים
איש אינו מזהה את פני שלי שהתבגרו
איש אינו רואה את הרוך בעיניים
כמו שאז איש לא הבין
האמנם אני מבין היום?
בעמוד השדרה המיוסר שלי
איש כאן לא יכול לגעת
ומגפי העור שלי
מגנים עלי מזוהמת המקום
חסין לתרעלה שבגופו המרקיב של אבא
המפחד למות
בלתי חדיר לפחד המשתק של אמא
המפחדת לחיות
הכלב שעמד לצדי בפרץ
כבר נח בשלום על משכבו
מכשכש אלי בזנבו בזכרוני
ולעיתים נדמה לי
שדבר לא השתנה כאן
רק חלפו עשרים שנה
אבל הילד שבפנים יודע
מעולם לא הייתי אחר יותר
לא עוד שייך
לעיר הזאת
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|