אני כותבת לך את המכתב הזה ואין בכוונתי לשלוח אותו. אני כותבת
לך את המכתב הזה כי אני מרגישה שיש בתוכי כל כך הרבה דברים
שצריכים לצאת החוצה. למרות שסיפרתי הרבה מהם להרבה אנשים, כי
ככה אני תמיד משתפת ופורקת את מה שיש לי בלב... למרות זאת,
דמיינתי בעיני רוחי איך אני כותבת ושולחת את המכתב אלייך
הביתה. כי יש כל כך הרבה דברים שאני שומרת בבטן.
האמת? התסריט שיש לי בראש כבר הרבה זמן זה איך אני פוגשת אותך
והדבר הראשון שאני אומרת לך בפרצוף זה : אתה חתיכת בן זונה
ואני מקווה שלא יעמוד לך יותר לעולם!
כשהכל התחיל, הייתי מאושרת. אני אדם שמתאהב בקלות, שנסחף
בקלות. אני יודעת היום שלא באמת התאהבתי בך. לא באמת אהבתי
אותך. מיכל תמיד אומרת לי שאני נסחפת בקלות אחרי מי שנותן לי
תשומת לב וחום. שישר אני הולכת אחריו בצורה עיוורת. אני חושבת
שהיא צודקת למרות שבזמן האחרון למדתי למתן את ההרגשה הזו,
למדתי לסנן. אבל כנראה שאתך לא סיננתי מספיק. איך לא ראיתי
בהתחלה שבעצם אין לך שום כוונות רציניות לגבי? איך נתתי לעצמי
להאמין שאתה באמת רוצה אותי? גם אחרי שאמרת דברים קשים ולא
הגיוניים עדיין המשכתי אחריך.כמו מטומטמת. ואתה יודע מה? אני
באמת מטומטמת. תמיד אני נמשכת לגברים שלא רוצים אותי חזרה.
שמתנהגים אלי כמו לחתיכת זבל. שמנצלים את טוב ליבי ואת העובדה
שאני נותנת המון מעצמי, משקיעה המון ונותנת המון אהבה וזורקים
הכל לפח. את כל מה שאני משקיעה. כאילו לרגשות שלי אין חשיבות
בעיניהם, ללב שלי אין חשיבות. רק למה שהם חושבים. אני מאוד
מנסה להיזהר היום ואני חושבת שאני גם יכולה ויודעת לשנות את
זה.
אבל איתך, איתך עוד טעיתי. האמנתי לכל מה שאמרת לי, ולא הפריע
לי דברים שהיו אמורים לגרום לי לרצות לזרוק אותך לעזאזל, ולא
לדבר איתך אפילו לעולם.
אבל הייתי טפשה. אחרי תקופה ארוכה בה לא הייתה לי אהבה ולא
מצאתי בה מישהו מתאים שימלא את החסר שנוצר לי. וזה לא שלא
הכרתי, הכרתי ויצאתי אפילו עם הרבה. אבל אף אחד מהם לא היה
מתאים למלא את החלל.
ופתאום אתה הגעת. האמת שזה היה די מפתיע, אבל השיחות הארוכות
שלנו והפעם הראשונה שנסעתי אלייך... גרמו לי לחשוב את מחשבה
הכי נעימה ולחוש את התחושה הכי נעימה שיש - שיש לי מישהו חדש.
ואתה יודע כמה זה כייף. נכון שלא ידעתי בהתחלה מה יהיה, אבל
המילים היפות שלך, מילים יפות שנגעו לי בלב, אחרי הרבה זמן שלא
דיברו אליי בשפה הנעימה הזו, אחרי הרבה זמן שלא נגעו בי כמו
שאתה נגעת בי. אני חושבת שידעת את זה ואיפה שהוא גם ניצלת את
הקלות שבה התמסרתי לך. ישבנו אצלך בדירה ואחרי כמה בירות,
העייפות והתחושה הנעימה שהאלכוהול מתחיל להשפיע על המחשבות,
הכל התחיל לצאת.
וכמה דיברנו, כל הלילה כמעט. וקראת לזה משחק הסודות: כל אחד
מאיתנו בתורו מספר סוד, משהו שמפריע לנו בחיים, משהו שאנחנו
שומרים עמוק עמוק בבטן.
וכמה שפכנו, סיפרנו אחד לשני דברים שלא סיפרנו אף פעם כמעט לאף
אחד.
אני זוכרת שחזרתי הביתה וסיפרתי לחברות שלי איך היה. ספרתי להן
שאני לא יודעת מה יהיה ואני לא יודעת אם יהיה אבל אני יודעת
שהיה ממש כייף.
ואז הכל המשיך להתגלגל בנחת. איזה שיחות היו לנו, שיחות של
שעות בלילות, תמיד מתחילות מאוחר ונגמרות ב 5 בבוקר. ועל מה
היינו מדברים, על הכל. אירוני שאחר כך הפסקנו לדבר בכלל, כאילו
בשיחות האלו גמרנו את כל המילים שהיו לנו להגיד אחד לשני.
היית קורא לי "חתולתי" בחיבה, למרות שתמיד אמרת שאתה לא אוהב
את כל ה"פוצ'י מוצ': הזה, אבל אהבת לקרוא לי ככה. והדבר שהכי
זכור לי שאני יודעת בוודאות היום שלא באמת ידעת למה אתה
מתכוון. בלילה הראשון שהיייתי אצלך אמרת לי שאתה אוהב אותי.
שאלתי אותך אם אתה סתם אומר את זה ואמרת לי שלא. אני זוכרת
שאחר כך שאלתי אותך לאן נעלם הכל? כל הדברים האלו שאמרת ל? הם
היו לשווא?. אמרת לי שאז, התכוונת למה שאמרת לי, אבל עכשיו אתה
מרגיש שונה.
אני לא יודעת מתי הכל נהרס. אולי מתי שהראת את פרצופך האמיתי.
יש לך בכלל מושג כמה נפגעתי ממך? איך אדם יכול לומר לי את כל
הדברים היפים האלו ואז לחזור בו?
אתה הראית את פרצופך האמיתי, המכוער, כאילו כל הזמן הזה הסתתרת
מאחורי מסכה יפה ואז כשנוח לך, אתה חוזר לעצמך. האגואיסטי.
רצית שנשמור את זה בסוד, כמה טפשה הייתי להסכים לכך! זה היה
הדבר הראשון שהיה צריך להדליק לי את הנורה האדומה שמשום מה לא
עבדה כל כך טוב...
הסכמתי, אחר כך אמרתי לי שאתה "לא מבטיח כלום" כי המסגרת אליה
אנחנו מגיעים היא שונה ואתה לא יודע אם זה יהיה אפשרי שם. גם
לזה הסכמתי, אמרתי לך שגם אני כרגע לא מחפשת קשר רציני לפני
הנסיעה אז זה בסדר גם מבחינתי. הבנתי גם מרמזייך שאולי לחצתי
יותר מדי. אז הרפיתי. אבל לא ויתרתי על מה שהיה.
ואז, ממש לפני הנסיעה, שוב פתאום, אין לי אפילו מושג איך זה
קרה, שוב בשיחות הארוכות, שוב 5-6 שעות שיחה כל לילה. וכשראיתי
אותך לפני שנסעת, כמה רצינו להיות אחד עם השני אבל זה לא
הסתדר, ראיתי אותך רק לכמה שעות וכל כך עיצבן אותי שאני לא
יכולה אפילו לחבק אותך לשלום כי אנחנו לפני כולם. אבל גם אז
ויתרתי. כבר אמרתי שהייתי טפשה?
ואז נסעת. ואני ידעתי שרק עוד שבוע  אראה אותך, וחיכיתי לרגע
הזה. היה לי מאוד קשה לשמור את זה בסוד מהאחרים אבל ציפיתי וגם
חששתי, לא ידעתי איך יהיה, מה יהיה. איך תגיב שתראה אותי ואם
יהיה משהו בכלל. ואתה, אתה רצית רק דבר אחד.
כשדיברנו על זה אחר כך אמרת לי ש"ככה התאים לך". ברור שזה
התאים לך! רצית להיות חופשי, רצית לרקוד על שתי חתונות. ורצית
אותה.
למה? למה לא סיימת את זה איתי כבר מזמן? למה נתת לי להמשיך
ולרצות אותך כאשר אתה בליבך רוצה אותה. וכמה ששנאתי אותה, על
תשומת הלב שהיא מקבלת ממך, על הרצון שלך בה ולא הבנתי איך זה
ולמה מצד שני אתה איתי.
איך הייתי מתגנבת בלילות אלייך לבקתה. מתחמקת מכולם ורצה בחושך
אל הבקתה שלך. איך הייתי שמחה תמיד להגיע לשם, זה היה מקום
המפלט שלי מכולם, מקום המפלט שלי מהיום יום המקום הכי אהוב
עליי בכל המחנה.
ואז, לאט לאט זה התחיל לעצבן, הנורה האדומה שלי התחילה להבהב
לאט לאט ,בהתחלה בורוד רך, אחר כך בכתום, ובסוף היא זעקה לי
באדום לוהט: תפתחי את העיינים שלך!
איך היית מתעלם ממני שהיינו ליד כולם, איך היית מכרכר סביבה כל
הזמן, איך שמעתי אנשים שמדברים על זה, ואיך שזה פגע בי. ואני
חושבת שמה שפגע בי יותר זה לא היה רק אתה והמעשים שלך, מה שגרם
ללב שלי לכאוב בצורה חזקה כזו זו העובדה שהבנתי כמה הייתי
מטומטמת,שגרמתי לעצמי עוד פעם כאב לב שגרמתי לעצמי עוד פעם
להיסחף בלי לשים לב לעובדות ולסביב, שגרמתי לעצמי לסבול. ולא
יכולתי לסבול את זה עוד פעם.
שיחקו בי מספיק, אבל אתה שיחקת בי ופגעת בי בצורה הכי כואבת.
אז כתבתי לך מכתב של 4 עמודים והבאתי לך אותו, וזה גרם לך
לסיים את הסיפור. אני הייתי אמורה לזרוק אותך לכל הרוחות! אבל
ברור שאתה חייב להיות זה שיגיד את המילה האחרונה.
ואחרי התקופה שבה לא דיברנו, ואז שוב דיברנו, והפגישה המיותרת
בניו יורק אני יכולה להגיד לך בודאות שאני כבר לא חושבת עלייך,
אני אפילו אולי קצת מצטערת על כל מה שהיה.
למרות שאין לי מה להצטער, כי היה זה עוד נסיון שבא ללמד אותי
על עצמי. והיום כשאני בטוחה בעצמי יותר, שאני יודעת טוב מאוד
לסנן מי עושה לי טוב ומי לא, יודעת להבחין ולחתוך אם לא מתאים.
כי הבטחתי לעצמי משהו. הבטחתי לעצמי שיותר אני לא אפגע מאף
אחד.
יותר אני לא אלך בשבי מילים יפות ומעשים טובים, אף אחד לא ישחק
לי עם הלב יותר כמו שאתה. נתתי לך את הלב ואתה בעטת בו שיחקת
בו כמו כדור.
אבל עכשיו, כשאני מפוייסת יותר עם עצמי אני יודעת שיותר אני לא
תן לזה לקרות ואתה, כבר מזמן  אפילו לא חלק קטן מהמחשבות שלי,
אתה שום דבר, כלום.
ואני באמת מקווה שיום אחד מישהי תעשה לך את אותו הדבר כדי
שתבין בדיוק איך מרגישים שפוגעים בך, שזורקים לפח את מה שאתה
נותן.
אה, ו... תלך לעזאזל.