אח שלי הגדול קובי זכה באליפות בתי הספר התיכוניים בפינג פונג.
מקום ראשון בלי שום הפסד. את הגמר הלכנו לראות כל המשפחה,
נסענו לוינגיט על הבוקר בפיג'ו של אבא. אבא היה יותר עצבני
מקובי, כל פעם שהיה אור אדום ברמזור, הוא היה מסתובב לקובי
ואומר לו - "העיקר זה לא להתרגש, תחשוב כל הזמן שזה רק משחק
פינג פונג." וקובי שבכלל לא התרגש, אמר לו - "זה בסדר אבא."
ואבא היה אומר - "ואל תשים לב לקהל ולשופטים, תתרכז בכדור, אתה
שומע, תתרכז בכדור." ואז האור ברמזור היה מתחלף ואבא שלי היה
מתחיל לנסוע כשהוא ממלמל - "זה לא בסדר שלא סידרו לכם הסעה, זה
לא בסדר."
קובי לא התרגש. הוא ניצח את הג'ינג'י מחולון בקלי קלות. עשרים
ואחת שש. הפרס היה גביע גדול כזה, עם שתי ידיות גדולות בצדדים,
והיה רשום עליו : "אליפות בתי הספר התיכוניים גמר 1984". את
הגביע אבא שלי סחב כל הדרך עד האוטו. חוץ מזה, הודיע האיש שעמד
על הבמה, ארבעת השחקנים שסיימו ראשונים זוכים לארח בביתם למשך
שבועיים תלמידים מארצות אירופה שמגיעים להשתתף באליפות הפינג
פונג העולמית לבתי ספר תיכוניים. בשביל אמא שלי זה היה עונש,
כל הדרך הביתה היא קיטרה שאין מקום בבית לכלב והם מביאים לה
ילדים מאירופה. "ילד. ילד אחד." - אמר לה קובי - "הוא יכול
לישון בחדר שלי."
הילד היה מגרמניה. בלונדיני עם עיניים כחולות. הוא הגיע עם שתי
מזוודות, ולבש חולצה של באיירן מינכן עם המספר של רומינגה על
הגב. אמא שלי סידרה לו מיטה בחדר של קובי, ופינתה לו גם קצת
מקום בארון בשביל הבגדים שלו. קראו לו מתיאס ואנחנו קראנו לו
מתי. הוא בא לתחרות פינג פונג אבל היה  גדול גם בכדורגל. אחרי
יומיים כל הילדים בשכונה הכירו אותו, גם בגלל הכדורגל וגם בגלל
שהוא היה חברותי כזה, פתוח. מאז שהוא הגיע הבנות התחילו לבוא
לראות אותנו משחקים כדורגל. ידענו שהן באות בגלל מתי.
הוא הסתדר אפילו עם ההורים שלנו, משהו שאנחנו אף פעם לא הצלחנו
לעשות, במיוחד עם אבא שלי שהיה חולה על כדורגל גרמני וגם רצה
לשפר את האנגלית שלו. אבל גם אמא שלי אהבה אותו- "בגלל שהוא
מנומס" - היא אמרה - "תמיד אומר תודה אחרי האוכל. לא כמוכם."
הכל השתנה פתאום אחרי כמה ימים. היינו צריכים לקחת אותו לביקור
ביד ושם, זו היתה הוראה של משרד החינוך. נסענו לשם כולנו. אמא
אמרה שזו הזדמנות בשבילה, שהיא אף פעם לא היתה שם, ושזו בושה
לא להיות ביד ושם. היינו שם שעה וחצי. הסתובבנו בכל החדרים,
הסתכלנו על התמונות, ראינו סרט על אושוויץ, וגם הקשבנו למדריך
שהסביר באנגלית על השואה ועל מה שעשו לנו הגרמנים.
אחרי שיצאנו משם, מתי התחיל ללכת מאחורינו. -  "מתי, קאם היר"
- קרא לו אבא שלי- "איי וונט טו טוק טו יו." מתי התקרב קצת אבל
המשיך ללכת מאחורינו. אבא שלי אמר לו שהיום יש משחק של באיירן
נגד דורטמונד "היום בערב, כל מי שאוהב כדורגל אמיתי" - אמר אבא
שלי -
"יישב מול הטלוויזיה" - הוא הסתכל על אחי ועלי במבט של בוז כעל
שני בורים שלא יודעים מהו כדורגל אמיתי.
אבל בשבילנו "כדורגל אמיתי" באמת לא היה באיירן נגד דורטמונד,
כדורגל אמיתי היה שכונת נווה ים נגד שכונת ביל"ו, כל יום בשש
בערב במגרש של בית ספר "קדומים", ומאז שמתי הגיע אלינו לנווה
ים אנחנו כל הזמן מנצחים. אבל באותו היום, אחרי שהיינו ביד
ושם, מתי אמר לנו - "אני לא בא, תלכו בלעדיי." - "מה פתאום"-
אמר אח שלי - "זה המשחק האחרון שלך איתנו, מחר אנחנו הולכים
לאליפות הפינג פונג, ואחר כך אתה נוסע. אתה חייב לבוא." בסוף
הצלחנו לשכנע אותו, אבל הוא בא בלי חשק. הוא לא נלחם על המגרש,
וכל הזמן נתן לשחקנים של ביל"ו לעבור אותו כמו מים, וכשהוא
הצליח במקרה לעצור אותם, היה מתנצל- "סורי...סורי", כאילו שהוא
עשה עליהם פאול או משהו כזה. הפסדנו שש אחת.
אח שלי חזר עצבני.כל הדרך הביתה הוא דיבר בעברית , כאילו מתי
בכלל לא איתנו. - "אני לא מבין" - אח שלי אמר - "מה הוא לקח כל
כך קשה את יד ושם, הוא אפילו לא יהודי, הוא בכלל נוצרי. תראה
אותו," - הוא לחש לי - "הוא מפחד להתקרב אלינו."
ומתי באמת הפסיק לדבר איתנו כמעט, פה ושם היה אומר סורי, או
טנקיו. הוא לא צחק איתנו יותר, והפסיק לזרוק מילים גרמניות
באמצע האוכל בשביל להצחיק אותנו. למחרת הוא אמר שהוא לא נוסע
איתנו לאליפות הפינג פונג, כי יש לו הסעה, יחד עם כל הילדים
מאירופה. ואבא שלי אמר - "בסדר. אנחנו נלווה אותך לאוטובוס."
הוא לא הסכים שאבא שלי יסחוב לו את המזוודות, וכל הדרך הוא הלך
אחרינו גורר את שתי המזוודות שלו. ואבא שלי אמר לאמא - "לא
יודע מה קרה לו, לילד הזה, פתאום נסגר כמו קיפוד. כאילו אנחנו
מפחידים אותו."
נופפנו לו לשלום כשהאוטובוס נסע. אחר כך נכנסנו כולם לפיג'ו
ונסענו לאליפות. באמצע הנסיעה אמר אבא שלי לאמא שלי - "את
חושבת שזה בגלל יד ושם שהוא מתנהג ככה?" ואמא שלי אמרה - "לא
יודעת, אולי." עמדנו ברמזור, ואבא שלי הסתובב ואמר לקובי - "אל
תתרגש, הכי חשוב זה לא להתרגש. תשכח מכולם. תתרכז בכדור
ובשולחן, אתה שומע,אם תהיה מרוכז אף אחד לא ינצח אותך." קובי
אמר - "כן, אני לא מתרגש." וחיכה יחד איתי שהרמזור יתחלף כבר
לירוק.