25-26.10.04

ארשום פיוט
כל עוד מילותיו האחרונות
עוד נוהרות בי כ-לבה רותחת
מלבלבות כנרקיס.
צמרמורות החיים חלחלו בי במותו,
כאשר נמוג לו במלמולים
על אהבת אם נדודים.

קורא אני תיגר
על עצמי!
שבבוא הזמן
אקום, אצא, אכבוש את הזמן
ואנדוד על אדמת עולם
מול כל היופי והתשישות,
אחווה בדמי את סיפוריי ומסעותיי.

עונות השנה יחלפו על בשרי
ימטירו כאב
ישקו מעט תוגה.
אצוד כל צרכיי, אחקור נשותיי.
פניי אט-אט יהפכו מאובקים,
חולניים אך שלווים
כשאמצא לי בית לימיי האחרונים.

את חיי אהפוך ליצירת אמנות
שבמותי תזרח על החיים.