כמה נהרות כבר זלגו בגללך
כמה סופות כבר עברו בשבילך
האומץ שנדרש ממך.
הכאב שנדרש ממנו.
נטע, אני חייבת לספר לך שאיש מאתנו כבר לא מעיז ללכת לבנייני
עזריאלי.
הכאב, הזיכרון...
וכל פעם שמוזכר הבניין, והקומה העליונה בפרט, שטף ים מאיים
להתפרץ.
גרמת לנו לאבד את עצמנו
עמוק בתוכנו, איבדנו את הצפון,
את האמת ואת המציאות.
איננו מרגישים שאינך עוד, בכלל
אלא שהלכת למקום אחר - ללא להתראות.
כל צחוקך הוא בכי עכשיו
הלכת לנו בטרם עת.
ילדה בת 16.
עוד ילדה.
עוד חיים שלמים לפניה...
ילדה שרק בונה אישיותה, בצעד כזה חורץ.
אילו רק ידענו באמת ל-מ-ה. שאלה המנקרת כל הזמן, הכאב לא עובר
ולא חולש, רק חודר יותר ויותר עמוק.
כל לילה, לפני השינה,
אני שומעת את צחוקך, את קולך, את שירתך,
ורואה את פנייך בעיניי.
את לא כאן, והכל מרגיש אחרת
הלכת, ואת לא חוזרת.
רק שתדעי שהזמן פה ממשיך לנוע.
אך אנחנו לא.
החיים עוברים לנו מול העיניים, ואנו רק קהל מהצד. במקום
השחקנים הראשיים.
את התפקיד הזה, את לקחת לנו.
הזמן לא מחכה שנתגבר, רק ממשיך לצעוד.
והוא לא אכזרי. אם היה מחכה שכל סבל יגמר, יתגבר, העולם לא היה
מתקדם לשומקום.
הרבה סבל הוספת לנו, עם הרבה שמחה. ציוד להמשך חיינו. והרבה
נקודות למחשבה.
וכשנמשיך להיות, נמשיך בצורה טובה יותר.
נטע, אני רוצה שתדעי - שלא מתת לבד!
שהתאבדת עם כל המשפחה, חברות, מכרים...
יש דברים שאמרו לי, כמו שיש כזה דבר- חלק מת בלב...
עכשיו. רק עכשיו. אני יודעת למה הכוונה.
התרגלתי לראות אותך מידי יום ביומו.
ולא הערכתי אותך מספיק.
לא דיברתי איתך מספיק.
לא חשתי אותך מספיק.
לא התעניינתי בך מספיק.
ובכל זאת - רגשי החרטה מתמעטים לעומת רגשי הכאב. אני רואה
אנשים מורידים דמעות עלייך. בלי לחוש את לחיי הרטובות.
נטע - עולם אכן מוזר. אך צריך לשפרו, ולא לברוח ממנו.
ואם היטב ידעת... מדוע עשית זאת?! בכדי לא לחזור?! לברוח?!
וצדקת, המשאלה - תישאר בגדר משאלה. לצערי.
אני מקווה שטוב לך, אי-שם.

וכמו שאמר הנסיך הקטן -
יפה שקיעת שמש ללב עצוב.
כי גם אצלו -
כל שושנייך קוצים כעת
ולבך הקטן קפא... כקרח.




לזכר נטע גוטליב


י  ה  י       ז  כ  ר  ך          ב  ר  ו  ך