מחזיקה את שברי ליבה בידה,
מנסה לאחדם עד בלי די.
גוזלה קטנטנה עת גוסס יקירה,
עוד זיכרון נהדר בחיי.
יודעת היא, גורלה הוא אכזר,
מבינה מחשכי העתיד.
יילקח האהוב, אם היום אם מחר,
בליבה יישאר הוא תמיד.
על מזבח הסיגריה שוכב החולה,
מצפה לסכין הגואל.
מתאר לו עצמו השמימה עולה,
ובדם מלאכים מתגולל.
עוד הוא שוכב בין חייו למותו
ואני בין ייאוש ליגון מתנדנד,
מעביר לפניי שוב ושוב את דמותו
מהגרוע מכל כבר מתחיל לפחד...
היא זוכרת הכל, זוכרת היטב
ראתה את סבלו, ראתה הכאב
השתנה המבט הצעיר והרך
התחלף במבט ריקני, נאנח
איך תמשיך כך חייה
בלי האיש, בלי היד
אין שומע זעקותיה
חוץ מארור אחד
אותו הארור לא יושיט ידו
יעדיף פעוטה שלעד שבורה
אחרי הכל, הוא נתון לחסדו
ועל כך, מסתבר, ייענש בחומרה
עוד הוא מעונה בחסדיי האינפוזיה
ואני את אלו מקלל.
יושב בדממה, מחפש לי תשובה
לגרוע מכל מייחל...
פעוטה מדמיינת סיפור אגדה
שם אביה מושל על כל טוב מכיסאו
ושואל משרת, מצפה לפקודה
ומלכינו שותק, ממלמל לעצמו
מסביב לו יושבים יועצים בהמון
סובבים את כס המלכות.
שוב שואל המשרת: מה ירצה האדון?
אך הפעם ענה:
רק למות...
למות...
מוקדש באהבה לאותה פעוטה, בתקווה שתמצא מזור לנפשה. |