אחרי יום- הולדת שמונה- עשרה, מושון לא ירד ממני.
"אתה נורמאלי?! אבנר מ- יב'2 פתח את שולמית עוד כשאנחנו היינו
בשישית והוא בשביעית!" מתקפה בלתי פוסקת על חוסר הישגיי
המיניים ביחס לגילי המופלג. "מה אתה מביא לי את אבנר? על הכלי
שלו כל באר- שבע שמעה. זה משהו לא מוסבר. אפילו הבדואים בחולות
חלוצה מהללים. והם בדואים- הם מבינים." לאבנר מ- יב'2 באמת היה
כלי רציני. כשראיתי אותו בפעם הראשונה בטיול למצפה רמון, עוד
בחמישית, כמעט עמדו לי דמעות בעיניים. "אז לא אבנר. קח את נחום
מ -יב'4 - תוקע איזה מישהי כבר שנה וחצי. ועל נחום לא תגיד
כלי- תותח."  "אני שמעתי שהיא בת דודה שלו מדרגה רביעית." לא
הייתי בטוח בכלל שזה נכון, אבל זה שירת את קו ההגנה שלי בצורה
מצוינת. "בת דודה- בת דודה, אבל הוא לא צריך להביא ביד כל
לילה. הנה, תראה, אפילו יוסי הרזה- פתח קיבוצניקית במחנה קיץ
בשנה שעברה. ואנחנו מדברים פה על יוסי הרזה!" יוסי הרזה היה
באמת רזה. הוא שקל איזה ארבעים קילו ביחד עם הילקוט והאבן-
שושן בתוכו. בהתחלה אף אחד לא האמין שהוא פתח את הקיבוצניקית
הזאת, גליה, אבל אחר- כך היא בעצמה הלכה וסיפרה לבנות מהשכבה.
"גם אני כמעט פתחתי את הקיבוצניקית שלי במחנה קיץ."  "מה
כמעט?! היא כולה ירדה לך! אפילו שפריץ קטן בפה לא הבאת לה.
גמרת ביד כמו איזה נכה והיא הסתכלה." קו ההגנה שלי הלך
והתרופף. "מה אני אשם שציפורה (המחנכת שלנו דאז, ז"ל) החליטה
בדיוק לעשות מסדר חדרים?"  "אני לא אומר שאתה אשם. השורה
התחתונה פה זה שאתה בן שמונה- עשרה ועוד לא זיינת. אתה מתגייס
עוד חודשיים והולך לחיות שלוש שנים עם ביצים מתפוצצות והיד שלך
תכאב כל- כך מהנשק שאפילו לאונן לא תוכל!"
היה שיא הקיץ. סיימתי את הבגרויות בציונים ממוצעים, פחות או
יותר, הייתי אמור להתגייס בעוד חודשיים לצנחנים ולא היו לי שום
תכניות עד הגיוס. הסתובבתי עם מושון כל היום. את מושון הכרתי
בכתה ח'; הוא עבר לבאר- שבע מנהריה אחרי שאבא שלו קיבל כאן
עבודה בחברת חשמל. הוא טריפוליטאי, שחור כזה, וסבתא שלי כל
הזמן הייתה קוראת לו "שוורצה- חייה" (אני פולני). בהתחלה הוא
לא ידע מה זה, אבל אחר- כך הוא שאל את המורה להיסטוריה, אלכס
שוסטרמן (הוא היה רוסי), וכששוסטרמן אמר לו שזה כינוי גנאי
לבני עדות המזרח, מושון השתדל להימנע כמה שאפשר מחברת סבתא
שלי. מושון דיבר המון, לא סתם את הפה. שבעים אחוז מהדברים שהוא
אמר היו שטויות לחלוטין. פעם אחת הוא סיפר לנו שבטריפולי
המשפחה שלו הייתה משפחה של אצילים ושהנקודת חן בעורף שלו זה
משהו שעובר בתורשה אצל נסיכים. כמובן שאף אחד לא האמין לו.
כשזה הגיע לענייני בנות מושון נהיה עוד יותר פאתטי. פעם אחת
הוא סיפר לנו שאם מערבבים מיץ תפוזים עם בושם לגברים, אז מתקבל
"מיץ חשק מעורר" שנשים לא יכולות להתנגד לו. בטיול לירושלים,
ערבבנו מיץ תפוזים ומי- גילוח "ברוט" (אף אחד לא רצה לבזבז
בושם) ונתנו למורה ציפורה (ז"ל) לשתות. למרבה הפלא, היא לא
התחילה להתפשט. מה שכן קרה, זה שהיא הקיאה ברחבת הכותל ונשלחה
באוטובוס מיוחד בחזרה לבאר- שבע. אבל זה לא הפריע למושון; הוא
המשיך לדבר המון. בעצם, זה היה די טוב, כי אני דיברתי די מעט.
מושון הסביר לי שבנות אוהבות בנים שמדברים הרבה ושמצחיקים
אותן. אני לא הייתי דברן גדול וגם מצחיקן לא. אולי בגלל זה לא
זיינתי.  זה לא שלא רציתי לזיין- מאוד רציתי, אבל לא ידעתי איך
להתחיל. הרי לא פוגשים בחורה ואחרי חמש דקות תוקעים אותה (כך
לפחות חשבתי). צריך לדבר קצת, להכיר, להיפגש כמה פעמים,
בקיצור, כל הקטע שלפני הזיונים. וב- "לפני" הזה, פשוט לא היה
לי מושג. מושון כל הזמן ניסה להסביר לי, אבל לא סמכתי על
השיטות שלו שיעבדו. "אם אתה כזה ידען, איך זה שאתה עוד לא
זיינת?" שאלתי אותו לא פעם "קודם כל, בנות מעדיפות בלונדינים,
כמוך,"  "אני לא בלונדיני, אני שטני" התגוננתי. "לא משנה, אתה
יותר קרוב. ואני, כמו שהסבתא המגעילה שלך אמרה, 'שוורצה-
חייה'. חוץ מזה, אני אהיה בן שמונה- עשרה רק עוד חצי שנה. עד
אז תהיה בטוח שאני אזיין."
הקיץ הלך והתקצר. ביום היינו ישנים; בלילה הולכים לדיסקוטקים
של השמיניסטים. ניסיתי מידי פעם להתחיל עם מישהי אבל נראה לי
שזה אף פעם לא הלך והפסקתי עוד לפני שנתתי הזדמנות למשהו
לקרות. אולי באמת לא דיברתי מספיק.
כשנשאר שבוע לגיוס שלי, מושון בא אליי ואמר לי: "גדי, חשבתי על
מתנת גיוס מושלמת בשבילך." האמת היא שבכלל לא חשבתי על מתנות
גיוס. אפילו ההורים שלי לא קנו לי מתנה. "מה זה?"  "זאת הפתעה.
תהיה מחר אצלי בעשר."
למחרת התייצבתי בעשר בדיוק אצל מושון. הוא חיכה לי למטה. "בוא,
הולכים."  "לאן?"  "אמרתי לך, זאת הפתעה." מושון גר לא רחוק
מהמפעלים ובתי המלאכה. בעשר בלילה הכל כמובן היה סגור. לא
הבנתי לאן הוא לוקח אותי אבל המשכתי ללכת אחריו. הלכנו איזה
עשר דקות בלי לדבר, ובסוף הגענו לרחוב קטן בלי פנסים, שחנו בו
שתי מכוניות ועל המדרכה עמדו שלוש בחורות. עכשיו הבנתי. הן
הבחינו בנו ועמדו לצעוק משהו, בדיוק כשחטפתי את מושון בשרוול
ומשכתי אותו מעבר לפינת הרחוב, מחוץ לטווח ראייתן. "מה, אתה לא
רוצה מזדיינת אותי?" שמעתי את הצעקה של אחת מהן ובלעתי את
הרוק, משתדל להמשיך לנשום. "מה אתה מפגר?! מה הבאת אותי לפה?
אתה רוצה שאני אדפוק זונה?!" ניסיתי לצעוק בלחש. מושון צחק
צחוק עצבני "אל תדאג, זה עלי! מתנת גיוס... אתה חייב לזיין
לפני הצבא. אתה תהנה, מה כבר יכול להיות?"  "בוא, בוא, אני
עושה זול" צעקה הזונה. מושון דחף אותי לרחוב הקטן. "כמה זה?"
מושון הפנה את השאלה לגבוהה מביניהן. היא כנראה הייתה זו
שצעקה. השתיים האחרות נראו קצת יותר מרוחקות ולא מעוניינות.
"אתם שתיים. אני עושה בזול ארבעים לירות."  "לא, לא, זה רק
הוא.." מיהר מושון לענות ודחף אותי קדימה. "אז עשרים וחמש." זה
לא היה זול. היא דיברה במבטא רומני כבד. "איפה?" שאל מושון.
"בפאדוול"  "איפה?" מושן לא הבין. "במרתף" הסברתי לו בלחש.
"היא רומניה." נראה לי שהיא נהנתה מהמבוכה שלנו. עכשיו כבר לא
יכולתי לסגת. מושון התקדם קצת לעברה ,עדיין רחוק ממנה, והושיט
לה את הכסף ביד מתוחה. היא לקחה את הכסף, ספרה ושמה בתיק הקטן
שלה. "בוא" אמרה לי, הוסיפה קריצה קטנה והתחילה לרדת במדרגות
הסמוכות, למרתף. "אני אחכה כאן" אמר מושון. נראה לי שהוא היה
עוד יותר מפוחד ממני. ירדתי במדרגות אחריה ונכנסתי למרתף.
הייתה שם מיטה ישנה ועוד שתי כורסאות עור קרועות. היה ריח רקוב
של עץ וטחב. "אני מילנה." אמרה הזונה. היא הייתה לבושה בטייץ
חום, כזה שקונים בשוק, וחולצת בטן לבנה. השיער שלה היה אדום
ונפוח. היא לא הייתה צעירה, בסביבות ארבעים. האיפור הכבד הסתיר
את הקמטים שאפשר היה לראות מקרוב, באור החלש (הייתה תלויה שם
מנורה אחת מכוסה בסמרטוט כהה). "אני גדי." היא התיישבה  על
המיטה. "זה פעם ראשון שלך עם אישה?" התביישתי להגיד שכן.
"שנייה." היא הורידה את החולצה וגילתה שדיים שהיו די נורמאליים
לגילה. הייתה לה שומה קטנה על הבטן, מתחת לשד השמאלי. "אל
תפחד, תוריד מכנסיים." הורדתי. היא הפשילה את מכנסיה. למזלי
כבר עמד לי. היא חייכה. "אתה מזדיינת טוב?" שוב לא ידעתי מה
לענות. "בינוני." היא לא הגיבה, רק נגעה בזין והתחילה לשפשף.
נרגעתי קצת. "בוא, גדי." היא נשכבה על המיטה ומשכה אותי עליה.
התחלתי לתקוע אותה בקצב איטי. מדי פעם הרגשתי את השומה שלה עם
הבטן. ניסיתי להתעלם מזה. הפנים שלי היו מול שלה והיא נישקה
אותי בלחיים ובצוואר. לרגע אחד נגעו הלשונות שלנו, אבל מייד
נפרדו. לא רציתי לנשק זונה והיא, מצידה, לא התעקשה. לאט- לאט
הסתגלתי למחשבה שאני מזיין. ולא סתם מזיין- מזיין זונה. אחרי
שבע- שמונה דקות, הגברתי את הקצב וגמרתי, בפנים. נורא התנשפתי.
היא המשיכה לשכב כאילו כלום לא קרה. קמתי והתלבשתי. היא הדליקה
סיגריה. "אתה חייל?"  "כן" שוב שיקרתי. "יופי" היא אמרה ולקחה
שאכטה גדולה מהסיגריה. בשלב הזה כבר הרגשתי די נינוח ושאלתי
אותה: "תגידי, את לא תיכנסי להריון או משהו?" היא צחקה. הרגשתי
קצת נבוך. "אל תדאג, מותק." עליתי למעלה וראיתי שמושון מחכה
בצד השני של הרחוב. כנראה הוא פחד לעמוד ליד שתי הזונות
האחרות. אמרנו בנימוס "תודה, להתראות" והלכנו. בדרך חזרה מושון
תיחקר אותי: "נו, איך זה היה? איך זה לזיין?"  "בסדר."  "מה,
רק בסדר?"  "לא, יותר מבסדר." זה באמת היה יותר מבסדר. אפשר
להגיד שטוב, טוב מאוד אפילו, אבל אולי הייתי נהנה יותר אם זה
היה עם סתם מישהי, שהייתי יכול גם לנשק, איזו קיבוצניקית, או
אפילו בת דודה מדרגה רביעית. ואולי לא. לא יודע.
שבוע אחרי זה התגייסתי לצנחנים ושבעה חודשים אחרי זה נהרגתי
בהיתקלות עם מחבלים. כששכבתי על האדמה, עם כל הדם שנזל מתוכי,
אלפי מחשבות רצו בראש שלי במהירות מטורפת. קוראים לזה ש-
'החיים חולפים מול העיניים'. כל התמונות מהלידה ועד המוות;
הברית, הבר- מצווה,בית הספר, מושון, אבנר התותח, יוסי הרזה -
הכל. אבל משום מה, רק זכרון אחד לא היה שם- הזיון שלי עם הזונה
הזאת, מילנה. אני באמת לא יודע למה. אני לא חושב שזה היה מיותר
או חסר חשיבות, אחרי הכל זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שלי.
אבל איכשהו, באסופה הזאת של כל הזכרונות זה נחבא.
אחרי חודש, כשהייתה האזכרה שלי, ובא נשיא המדינה ודיבר, והיו
המון מפקדים ואנשי צבא וכולם בכו או עמדו דום, אז פתאום עלה בי
הריח הזה של העץ הרקוב במרתף והזכרון עלה והתעורר. ופתאום,
באמצע ההספד של הנשיא, על הקבר בהר הרצל, במעמד מכובד שכזה,
התחלתי לראות את מילנה, ואת מושון המפוחד, ואת השומה הקטנה, את
הזיון שלי; זיון קטן במרתף באיזור התעשייה של באר- שבע.
כולם בכו, ורק אני התחלתי לצחוק.