מלאכים לא יודעים עוד כיצד לשיר שיר ערס קט,
מלאכיות אינן זוכרות עוד כיצד נראים השמיים שמעל גן-עדן,
אלו החטאים הקטנים שאיש מהם אינו זוכר.

לא בוכים בתוך נשמתכם,
לא, הם לא צורחים עוד עד קצה השנאה.
בריחה מהמציאות בעזרת זוג רגליים מכוסות אזיקי זהב,
מושכים אותם אל תוך הגורל שדנו אותנו לחיות.

עיניים כחולות שהתכסו בעננים שחורים,
שיער זהוב שהשחים מעוצמת שכאן למטה,
עור לבן שהולך ומתקלף כי בגאווה רבה מדי הם צועדים!

בוכים הם, המלאכים, על כל נוצה שנשרה,
כי כל אחת מהן מסמלת עד כמה אנושיים הם באמת,
בוכים הם רק כי הם מפחדים לחיות לבדם בתוך האור שהם הביאו
בתוך אותו האור שלנו הם הביאו במטרה לשלוט בנו.

המלאכיות אבודות בתוך שקריהן,
מאמינות במטרה לא מטרה שהן יצרו למען עצמן
כדי לא לטבוע בתוך דימעותיהן שלהן,
אז למה הן לא יכולות להפסיק לעזור עד אפיסת כוחות.

בורחים מתוך עצמם, בורחים אל עבר הזוהר,
שרים שיר מלחמה נוסף כדי לדחוק בנו אל עבר הגבול,
כדי שהם לא יצטרכו לפחד עוד מאיתנו,
כדי שהם לא יוכלו לחיות את אותו הגורל שהם דנו אותנו לחיות!

למה הם לא מוותרים לנו על חיינו,
בעתיד שלנו הם שולטים בלי להכיר בנו כבני-אדם אמיתיים,
האם הם יכולים להבין מה באמת קורה בתוך ראשינו?

חשבתי להלחם, חייתי לפי הצווים שהם הביאו לי.
נשמתי את חלומותיהם ואת אלוהיהם בכל יום שנכנס ויצא,
אך מנוחה לא מצאתי לעצמי!

המלאכים יהיו לעד ארורים בתוך גאוותם העיוורת,
המלאכיות לעולם יהיו כלואות בתוך צדקתן העצובה,
ועד קצה העולם נלחם אך ורק למענם!