תמיד אמרת שאת שונאת שאנשים נעלמים בחייך, וכבר לא היה בך כוח
להיאבק בזה. כשעוד מישהו היה עוזב אותך, היית מחייכת חיוך עצוב
ואומרת "מחר נקנה עוד אבוקדו".

זה לא תמיד היה כך, פעם היית נלחמת עד שזה כאב לך ולא יכולת
לישון, היית מעבירה לילות שלמים במחשבות על אלה שנעלמו, או שאת
בעצם נעלמת להם, או שזה היה הדדי.
אף פעם לא היית מגדירה את הקשר שהיה לכם במרכאות, ותמיד היית
אומרת, גם אם זה לא היה תמיד הכי נכון שהבן אדם מדהים, כי אם
הוא הצליח לגרום לך לחשוב עליו הרבה לילות וימים, כנראה יש בו
משהו. או שזו סתם הטיפשות שלך.

אז היית מוציאה עט ודף, או מפית, או חשבון ישן של ויזה ומתחילה
לכתוב, המילים היו מוצאות עצמן אט אט נערמות על הדף. את מרוקנת
את נפשך בהן.
כל הזמן הזה היית חושבת מה את עושה דפוק או למה את כזאת שלא
מצליחה לשמור על קשרים, אומרים לך כל הזמן "הראי לי את חבריך
והראה לך מי את" ואת יודעת שרובך נבנה מאנשים שכבר לא כל-כך
שם, מתוכם רק אחד מהם מת באמת, קבור לו שם עמוק באדמה וכל-כך
לא הגיע לו. את מחייכת ובפנים שוקעת עוד ועוד.
כבר אין לך דמעות להזיל עליהם, את כולך יבשה, הסיפורים שיוצאים
ממך כבר יותר שטחיים מאדם לאדם, במן מתכונת מונוטונית של אדם
עזב אדם, האדם השני שבור ובסוף מישהו מת, מישהו חייב למות.

בסרט האחרון של טרנטינו הגיבורה יצאה לנקמה, וגם במוחך עברה
מחשבה כזאת של לנקום באלה שהכאיבו לך, אז את פשוט מסתובבת לצד
השני, מנסה בכוח להירדם, מסתכלת על השעון שוב ויודעת שכל יום
יש לך פחות שעות לישון עד שתקומי לעבודה שוב.
את מזמזמת לך שירים, מדליקה ומכבה את הטלוויזיה, קמה לוקחת מים
שמרטיבים את הגרון, מנסה בכוח לבכות ומוותרת. לוקחת משהו חד
וחורטת עוד פס על גופך, רק שהכאב הנפשי יעבור - כל הכאב הפיזי
הוא אשליה, אמרו את זה יותר טוב ממך. ואת מתחילה לשיר.