על גדות נהר הקישון
ישב לו דייג הזוי,
ראשו אווה לישון,
אך ליבו היה חצוי.
לא מזמן נטשה אהבה,
אחת כזאת שלא תחזור,
ועכשיו איבד הדייג תקווה
כי אין תרופה למזור.
הסתכל על המים העכורים,
והביט פנימה אל ליבו,
שניהם ידעו הרבה מרורים
אך הלב נקטף באיבו.
חשב הדייג מה לעשות,
'איך אוכל מזה להתאושש?
האם אזכה באהבה להתנסות?
מהתשובה אני קצת חושש.'
לפתע רוח צוללן זקן,
עלתה בהילה של זיהום,
פנתה אל הדייג המסכן
במסכת מילים, קרי נאום.
'בוא, הכנס גופך לנהר,
טבול עצמך במי נעורים,
המים זכים כשמן יצהר,
זאת שטות, הם לא עכורים'.
ענה הדייג, 'זה לא כדאי,
בזכות המים כולם מודאגים,
כל עמיתיי אמרו מספיק ודי,
אין פה בכלל כבר דגים.'
אמר הצוללן בחיוך מלא שטנה,
'אין זיהום, אני ערב לכך,
בוא אל המים, אין סכנה,
המוות מפה כבר נלקח.'
השיב הדייג, 'הייתי נכנס
אך חסר לי כוחות,
גם אין לי עוד זוג של מכנס
ואינני כלל יודע לשחות.'
שאל הצוללן בתוספת צווחה,
'מדוע תרצה בשחייה?
ליבך הפצוע שותת לרווחה,
לא תרצה סוף לבכייה?'
ענה הדייג, 'אחפור לי בור
ואשב בתוכו עד אשר
דימעותיי יספיקו אותי לקבור,
האם זאת אתה מאשר?'
שתק הצוללן ופצח ביבבה,
אחז בו רגש קנאה ודאי,
הנה איש טובע בשביל אהבה,
לא בשל הפקרת אמודאי.