זה מוזר... לחשוב שפעם באמת הכרתי אותה. היום אני בקושי מזהה
אותה כשהיא מתקרבת אליי. מי היה מאמין שהמצב התדרדר לזנות
שכזו? אני בטח שלא.
זה היה אחד החודשים הכי מאושרים בחייה... לפחות ככה זה נראה
בהתחלה. הוא היה מושלם. מפנק מעבר לכל גבר אחר שפגשה בחייה.
מתוק ועדין. הוא תמיד שאל אותה לפני שהיה מתחיל... אבל כשהוא
היה גומר הוא כבר לא שאל אותה. הוא היה ניגש ישירות למקלחת
כאילו לרחוץ מעצמו את "הטומאה". רק שאף אחד לא ידע. רק שאף אחד
לא ידע.
בבוקר הוא היה מחייך אליה מבעד לאנשים. חיוך מתוק מהול בריח של
סכנה מתקרבת. וכשהוא חייך העיניים שלו היו מתכווצות בצורה
מוזרה. צורה לא מובנת.
היא היתה ניגשת לאכול. כל בוקר בדיוק אותה ארוחה. פרוסת לחם,
חביתה וסלט. כל בוקר. ליד הצלחת סכין ומזלג מכסף זול. היא לא
נעזרה במגש.
היא התיישבה בשולחן ממולו. כל בוקר. הרי אסור לשבת יחד. רק שאף
אחד לא ידע. הוא היה מביט עליה. מפשיט אותה בצורה זולה בעיניו.
והיא... היא היתה מסיטה את עיניה אל פרוסת הלחם, החביתה
והסלט.
היא תמיד קמה ממקומה ראשונה, הולכת ליד השולחן בו הוא סעד, ולא
מביטה. הולכת עם ראש זקוף ומביטה לנקודה רחוקה. רק שאף אחד לא
ידע.
היתה רוחצת את ידיה הקטנות בברזיה. והולכת. עוד יום חדש. אבל
הערב הוא מה שחכתה לו. קיוותה לו.
היום היה עובר לאט. חיוך פה. צביטה שם. פעם אפילו נשיקה בסתר.
לא יותר מזה. רק שאף אחד לא ידע.
הטלפון צלצל באחת עשרה בלילה. היא ישנה. הרימה את המכשיר הקטן
שבו הבהב השם שלו. הוא רוצה שהיא תבוא. והיא... לעולם לא תסרב.
רק שאף אחד לא ידע.
היתה מתלבשת במהירות חומקת מהעולם הקר ובורחת אל בין זרועותיו.
עיניו הכחולות בלעו אותה בערגה. הוא מעולם לא שאל איך היא
מרגישה, או איך היה היום שלה, או אפילו אם חשבה עליו. הוא תמיד
הפשיט אותה במהירות. יותר מדי מהר. הרבה יותר מדי מהר. אבל היא
לא התנגדה. רק שאף אחד לא ידע. הם היו נפגשים לשעה. שעתיים לכל
היותר. הוא תמיד רצה לברוח ישר אחרי שקיבל. אבל היא לא. היא
גררה אותו אליה מנסה למשוך את דקות האושר מהולות בכאב עצום עוד
טיפה. טיפה. ואז הוא היה נדלק שוב. ומלחמת המינים היתה מתחילה
מחדש. סיבוב שני. רק שאף אחד לא ידע.
הוא נעל את הדלת נשק לה במהירות הבזק, לא הסתכל לאחור והלך.
והיא... נותרה עם הרגשות. עם העורגה מהולת הבלבול. רק שאף אחד
לא ידע.
שוב בוקר. פרוסת לחם, חביתה וסלט. מבט חטוף שמפשיט את עורה.
הליכה זקופה. שטיפת ידיים קטנות. שיגרה.
שוב ערב. מלחמת מינים. נשיקות, שפתיים שהורגות את גופה. ריח
שמשכר את חושיה. משקר.
חודש עבר. בוקר... פרוסת לחם, חביתה, סלט...
ערב... מלחמת מינים. נשיקה של בזק... הליכה ללא
מבט.
הוא נעלם. היא עוד ממתינה. ואולי כבר לא? ...
רק שאף אחד לא ידע. |
