[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביתר חלימי
/
אפילוג

לא שעשו מחקר, או ש"ידוע ש" או ש"נודע לי באמצעות מלומדי"
ואפילו לא ממש "ישנה סברה האומרת", אבל ייתכן ששנת 2000 הייתה,
למעשה, אמורה להיות הסוף.
הסוף בה' הידיעה, עם The מודגשת, הסוף המסכם של כל הדברים.

אבל כמו בכל סדרת טלוויזיה, גם הימים האחרונים (כביכול) של
תוכנית הטלוויזיה שהיא, למעשה, העולם כפי שאנו מכירים אותו -
לא נראו כאילו הם הולכים לספק לנו איזו פינאלה גדולה במיוחד.

וזה נכון. דצמבר 1999 לא היה חודש מיוחד בכלל. אוקיי, אז ילצין
התפטר. אלפים נהרגו במפולות בוץ בוונצואלה. שטפונות קטלניים
פקדו את צרפת וכמה מדינות מסביב והרגו מעל 100 איש, והזוגות
ההומו-לסבים הנשואים זכו סוף סוף לקבל הטבות זהות לאלו של
זוגות הטרוסקסואלים.
אבל בכל זאת, בואו נודה בזה - אם ההיסטוריה היתה תוכנית
טלוויזיה, אין ספק שדצמבר 99' היה חתיכת פרק סיום מאכזב.
ציפינו ליותר.

ואז בא 2000.
2000, הגדול, הנוצץ, עם ה-2 בהתחלה ושלושת האפסים שאחריו. זה
שהתריעו עליו, ופחדנו ממנו, והורדנו תוכנות מיוחדות שידעו
להילחם בו ובמשלחיו מלחמת חורמה.
אלא שבסופו של דבר - העולם לא נעצר ב-2000. המשכנו הלאה.
וזה היה די מפתיע.
ובמובן מסוים, גם די מאכזב.

וככה, כמו נהג שיכור ששבק חיים באמצע נסיעה ארוכה, מוטל מת על
דוושת הגז, נוסע במעגלים על שאריות של דלק, המשכנו עוד קצת.
הנה, פתאום פברואר 2000 מגיע. וכבר 2001, ו-2002.

הייתם מאמינים שאי פעם תסתכלו אחורה על השנים הללו?

לא הרבה יודעים זאת, וזה לא שעשו מחקר, או שיש לכך הוכחות
ממשיות, אבל ייתכן בהחלט ששנת 2000 הייתה אמורה לסיים את
העניינים.
יכול להיות שעברנו קצת את השיא, יכול להיות שכל חמש השנים
האחרונות, ואלה שיבואו אחריהן, הן בעצם נספח לא מובן. הסוף,
לאחר שמוצה. עולם מטומטם שלא יודע מתי הגיע זמנו לרדת מהבמה.

"היקום - שנות הקולג'".

פיתה שמתחממת כבר חמש שנים במיקרוגל.

יכול מאוד להיות שאם יש איזה אלוהים שם למעלה, תמצאו אותו
עכשיו נוחר על הספה שלו מול הטלוויזיה, יד אחת אוחזת בשלט,
והשנייה שמוטה על הרצפה.
הוא שכח לכבות את הטלוויזיה, שעכשיו מאירה אור כחול ומציק על
פניו.
ואז, אולי בקרוב, הוא יתעורר לפתע בנחירה מבוהלת, ימצמץ
בעיניו, ויביט בשעון.
"לעזאזל", הוא ימלמל, "הם עוד פה?!"

הוא יסתכל אז על הטלוויזיה, ועיניו יחשכו. "לעזאזל, ילדים",
הוא יצעק אלינו, למטה. "השנה כבר 2005, מה אתם עוד עושים
ערים?!"

אז הוא ירד למטה, ויאסוף אותנו לחיקו. יסביר לנו שהוא מאוד
מצטער, והוא פשוט התעייף, ונרדם. ככה זה עם הגיל.
והילדים יתאספו סביבו, ויתחילו להציף אותו בשאלות.
"מה לגבי החלל?"
"וחייזרים?"
"ותרופה לאיידס?"

והוא יביט סביב, בעיניים עייפות, וייאנח קלות. "אינני יודע מה
הם כל הדברים הללו", הוא יאמר. "אתם... אתם בכלל לא אמורים
עדיין להיות פה. זה נגמר, ילדים. זה נגמר, כבר מזמן, כל כך
מזמן."


זה לא שאיבדנו את הדרך, הוא יסביר, זה פשוט שכבר אין דרך. אין
דרך, ולכולנו כבר נגמרו מזמן כל הדפים בתסריט. סיימנו את כל
העניין הזה כבר מזמן, זה נס שמישהו מכם איכשהו שרד. העולם נגמר
כבר לפני שנים. אולי  קצת אחרי לידת ישו, אולי ב-1984. אולי
בשנת 2000. אבל בוודאי שלא אחרי שנת 2000.

באיזשהו שלב כולנו היינו אמורים לקוד קידה, לומר יפה שלום,
ולתת לקרדיטס לרוץ.

"אתם עדיין פה, כולכם, עדיין נלחמים? עדיין מחפשים פתרון לחידה
שכבר נפתרה, והושלמה מזמן?"

"איך זה שאתם עוד כאן?..." הוא יחזור וימלמל לעצמו בלי סוף,
כמו איש זקן ועצוב, שמגלה ששכח את נכדו האהוב נעול בתוך מכונית
ישנה, בחום של 40 מעלות.




יכול להיות שהאנשים שעוד חיים כאן, איתנו, היום, הם למעשה
ילדים חסרי אחריות, משחקים באיזה משחק מחשב מטופש, ללא השגחה,
וללא חוקים. כבר פרצנו את כל הגבולות. אנחנו לא יודעים לאן
אנחנו הולכים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לשם, וגם לשם,
וגם לשם, ולשם. ולשם. ולשם.
כמו ילדים קטנים שמנסים לראות איפה המשחק יעצור אותם. את מה
המתכנתים עוד לא תכנתו. מה קורה כשמנסים להמשיך ללכת גם איפה
שנגמרת המפה. מה קורה כשמנסים לעבור את הים - מה יש איפה שעוד
לא הספיקו לבנות כלום?

אולי אז, כשאלוהים - ישו - אלביס - איך שתקראו לו - יתעורר,
הוא יסביר לנו שכל האגדות כבר סופרו, וכל הנסים כבר קרו.
ושלמרות הכל, אנטי-פואטי ככל שהרעיון ישמע - גם לאמנות היה
סוף. וגם לאהבה היה סוף.

"הממ..." הוא יגרד בזקנו וינסה לחשוב. "אני לא זוכר בדיוק את
השנה... אבל אני בהחלט זוכר כשזה קרה. אני זוכר כשצויר הציור
המקורי האחרון. לא משהו מיוחד, האמת - סתם משהו שאיזה ילד בן
17 קשקש על קיר."

"דווקא זה?" נשאל אותו. "זה הציור המקורי האחרון שצויר אי פעם?
קשקוש של איזה ילד?"

והוא יסביר שזה פשוט אקראי.
תבינו. כאשר העולם נוצר, היה מספר כלשהו של ציורים מקוריים
אפשריים שניתנו לתושביו כאופציה. שילובים שונים של קווים,
נקודות, צללים, צבעים ומשיכות מכחול (בחלק מהמקרים) שאפשריים.
בסופו של דבר, נשאר רק ציור אחד שלא צויר מעולם. אני לא יודע
בדיוק מה הוא היה, אבל אותו ילד צייר אותו.

הוא יספר לנו על אותו יום גדול, בו נודע לכולם שם למעלה,
שהציור האחרון צויר. הוא יספר על ההמולה שהייתה במשרדים.
ההתרגשות שאחזה בהם.
עד אותו יום כבר נאמרו כל משפטי האהבה האפשריים, וגם הורגשו כל
הרגשות האפשריים (והיו רק 450 במספר, מסתבר).
המילה "לחם" הספיקה להיאמר בכל וריאציה של הגייה, אי הגייה,
טעות לשונית, מלמול, רטינה, צעקה, או הטייה שאלתית אפשרית,
ולמילה "מעטפה" נותרו רק עוד כ-60 אלף וריאציות שכאלו - עניין
של ימים ספורים.

"ובאותו יום", הוסיף, "גם הציור האחרון צויר. באותו יום, ידענו
שעוד מעט, ממש עוד מעט, יסתיים הכל.

"ואז, רק אז, סוף סוף הבנו. רק אז הבנו מה עשינו פה מלכתחילה,
ולשם איזו מטרה.
והמטרה היא וריאציות. המטרה היא הכל.

"תחשבו על עיגול גדול... גדול יותר מכל דבר שאי פעם תוכלו
לדמיין.
כך נראה העולם, כאשר יצרנו אותו.

"וכעת... הוסיפו לעיגול נקודה קטנה. קטנטנה, מיקרוסקופית ממש.
הנקודה הזו מייצגת את מה שהאנושות הספיקה בעשור הראשון לקיומה.
וכאשר אני אומר 'הספיקה', אני מתכוון להכל. כל וריאציה אפשרית.
כל דבר אשר קיים בעולם, ביקום. כל מילה, כל רגש, כל תנועה, כל
ריקוד וכל צורה ספציפית של אגרוף, וכל תחושה שונה של כאב שיכול
להיגרם מהאגרוף הזה. וגם עלים, וגם דגים, וציפורים, והשילוב
בין כולם, לכולם, והכל. וריאציות."





אני רוצה לעצור פה לרגע בשביל לתת לכם לנוח, ולנשום.
יש פה הרבה פרטים, ובסך הכל, זה לא משהו שקל לתפוס.
זה בטח לא משהו שציפיתם לקרוא סתם ככה כאשר אתם משוטטים לכם
באינטרנט ומחפשים איזה סיפור קליל לקרוא.
בטח לא ציפיתם שיאלצו אתכם להבין את משמעות החיים פתאום, סתם
ככה, ועל כך אני מתנצל. אולי הייתי צריך להיות יותר עדין.

סליחה.





בתוך חדר קטן וחשוך, עטוף בפוסטרים של להקות מטאל, צפוף לצד
מערכת תופים גדולה וערימת דיסקים מפוזרת על מיטה גדולה, רכן
ג'וני על שולחן כתיבה עשוי עץ, ירוק וישן.
הוא התנודד על הכסא, קדימה ואחורה, אוחז בידו עפרון עץ, ומסובב
אותו על אצבעותיו.
אחוז תזזית הוא הכניס את העפרון לפיו, לעס אותו קצת, הוציאו
החוצה, והקרין הבעה קשה של גועל.

"טכניקת ציור חדשה, ג'וני?..."

ג'וני הביט בשאט נפש ובזלזול בדמות הקשישה שישבה לידו.
הוא לא אמר דבר, רק החזיר מבטו לדף הנייר שנח על השולחן. באחת
הניף ידו באוויר, ובשנייה החזירה למקומה. מנסה גישות שונות
וזוויות אחרות, ולבסוף נאנח בתסכול.

מעט מאוד אור היה בחדר, וריח חזק של ספרייה ישנה וטחובה אפף
אותו.
ג'וני התקשה להבין מאיפה הגיע הריח, וכיצד בכלל נקלע לאותה
סיטואציה משונה, אבל באותה מידה התקשה להפנות מבטו ולצאת
מהחדר. היה זה סוג של אובססיה מוזרה אליה נקלע, ודומה היה כי
האיש הזקן ידע זאת בבירור. וחייך. תמיד היה מחייך.

"קדימה, ג'וני... אני בטוח שיש עוד מספר רעיונות שאתה יכול
לחשוב עליהם..."

וג'וני הרים את ידו בהחלטיות, והחל מצייר. בתחילה קו אלכסוני
חד, אליו הצמיד קשת רחבה.
הוא עצר לרגע. האיש הזקן, לפתע, בהשתאות מזויפת משהו, קירב
מבטו, ראשו צמוד לראשו של זה, והביט בציור בשתי עיניים גדולות.
"כן... כן", אמר בהתלהבות לגלגנית, "בבקשה! תמשיך!" הוסיף
בסקרנות.
ג'וני הביט בו בחשדנות, וחזר להביט בקו האלכסוני ולצידו הקשת
הרחבה.
הוא השתהה, ניתר לרגע ממקומו, והתיישב שוב. אחוז תזזית, ידו
רועדת במקומה ושיניו חורקות, עצר פעם נוספת - ואז - התנפל
כחיית טרף על דף הנייר, והחל לבתר אותו באמצעות עפרונו. קו אחד
חתך את הקשת לרוחבה, והשני - הרחק ממנה - כמעט וחרך את דף
הנייר, והסתיים לבסוף בספירלה משונה, אשר קצה משולש קטן ומלא.
הוא נתן מבט חד ומלא זעם באיש הזקן, שחייך, כמובן, וחזר לדף
הנייר. בצרחה איומה, הוסיף עיגול גדול מסביב לציור כולו.
הוא קם מכסאו, פשפש במדף שנח מעל לשולחן, זרק חפצים לכל עבר.
משלא מצא שם דבר, רכן מטה, לעבר אחת המגירות.
מגירה ראשונה, עשוית עץ אכול, נפתחה והתפרקה החוצה, על הרצפה.
ג'וני סילק את חלקי העץ הרקוב, ומבין חלקי המגירה מצא טוש אדום
ועבה.
הוא עבר שוב ושוב, באובססיה מסוימת, על העיגול הגדול שהקיף את
הציור.
האיש הזקן הביט בו מרחוק. הוא נשען לאחור בכסאו, ורק חיוך רחב
של סיפוק נגלה מבעד לחשכה בה ישב.
ג'וני הפסיק לרגע, ואז הסב מבטו לעבר האיש הזקן. שערו הארוך,
המתולתל, כבר נטף זעה, ועיניו השחורות רעדו בחימה.
"מה?!" לבסוף צרח. "מה, לעזאזל, זקן טיפש שכמוך, מה?!"

"אני מצטער, ג'וני..."

"אבל זה לא יכול להיות!" הוא קם בהתפרצות של זעם, וזרק את הטוש
האדום על הרצפה. "זה לא יכול להיות, אני לא מאמין לך!" רקע
ברגליו, ולפתע פער פיו בהלם. הוא נפל כחפץ דומם על הרצפה,
ועיניו הבוהות שקעו בחזיון נוסף.




"זהו גוליץ' אנטרוביאן..." הוא שמע את האיש הזקן מדבר אליו.
"אינך מכיר אותו, ג'וני. הוא היה עוזרו של גנן בית המלוכה
הצ'כי במאה ה-16 לספירה הנוצרית."

אל מול עיניו של ג'וני נגלתה דמותו של אנטרוביאן בחורשה נטושה,
מבטו מהורהר והוא אוחז בידו במעדר גדול. ג'וני יכל לשמוע אותו
ממלמל כמטורף, אבל לא הצליח להבין דבר.

"וזוהי גלינה אנטרוביאן, ג'וני, אשתו של גוליץ'."

פניה של גלינה היו חיוורות לחלוטין, והיא היתה שמוטה בידיו של
גוליץ'. מסביב לצווארה היה חתך עמוק, אך דם לא זרם ממנו.
ג'וני המשיך להביט באנטרוביאן, ידיו אוחזות בגופת אשתו, והוא
מביט אל השמיים ללא הבעה. לאחר מכן, שמט את גופתה על הרצפה,
והחל כורה את קברה.
לאט לאט, במשך שעה ארוכה, צפה ג'וני באנטרוביאן אוחז במעדר,
ומוציא חול מן האדמה. מדי פעם רכן האחרון מטה, על מנת לעקור
פיסת סלע גדולה שהפריעה לו במלאכת העדירה. ואז קם, והמשיך
לחפור בקצב איטי, מונוטוני.
משנסתיימה עבודתו היסודית, וראה אנטרוביאן כי הקבר עמוק דיו,
ג'וני יכל לחזות בו מניח את גופתה של גלינה היפה, בתוך הקבר
המאולתר.
ולאחר שוידא שאיש אינו מביט, החל אנטרוביאן מכסה את הקבר
בחול.
לאחר עוד כעשר דקות, סיים לכסות את הקבר.

קולו של האיש הזקן נשמע מהדהד שוב ברקע.
"על מנת להזכיר לעצמו היכן קבר את הגופה, ג'וני, החליט
אנטרוביאן לסמן את הקבר. אתה יכול לנחש כיצד החליט אנטרוביאן
לסמנו?" שאל האיש הזקן בלגלוג.

ג'וני השתאה והביט כלא מאמין.
אנטרוביאן הניף את המעדר כלפי מעלה, והחל חורך באמצעותו את
האדמה. קודם צייר קו אלכסוני, חד וברור. לאחר מכן, צירף לצידו
קשת רחבה. ג'וני החל לייבב בתסכול. הוא רצה לדבר, אבל לא יכל
להגות מאומה.
אנטרוביאן אחוז הטירוף התנפל על פיסת האדמה כחיית טרף, והחל
חותך את הקשת לרוחבה. בצד השני של הקבר סימן קו נוסף, ולאחר
מכן סובב את המעדר במקומו, יוצר ספירלה משונה, אשר בקצה משולש
קטן ומלא. אז החל לצרוח בשגעון, ובטירופו החל לנוע במעגלים
מסביב לקבר המאולתר, כאשר המעדר נח על הרצפה אחריו, ומסמן
עיגול גדול ובולט.
ולבסוף, נעצר אנטרוביאן, ולאחר שתי נשימות קצרות, נטל את המעדר
בידו השניה, והחדירו עמוק בחזהו.
הוא יכל לחוש לרגע את לבו, ואז כרע על ברכיו, נאנק קלות, וצנח
כולו על הרצפה.
לבו המדמם ניגר אל האדמה שלצידו.
ג'וני הביט כלא מאמין, כיצד לבו שותת הדם של אנטרוביאן ממלא את
העיגול הגדול שמסביב לקברה של אשתו, משל היו אלה מים הזורמים
בנחל.
מלמעלה, במבט, לרגע, ראה ג'וני את ציורו מושלם.
ובאחת, מצא עצמו שוב בחדר.

פניו נטפו מזיעה ומדמעות, והוא התנשף בכבדות.
האיש הזקן הביט בו בחיוך.
וברקע יכל ג'וני לשמוע שירת מלאכים מצמררת, מלווה את קצב
נשימותיו החנוקות.





"כל זעם לך הוא
והפרץ גועש ממך
והטירוף והתזזית
בידיך שורטט

שרידי מכה ניתצת
בנוצה כבבזלת
וליטוף ידי אמן
שיסוף החרב המאכלת

ושירת הנווד
כקריאת האלמן
ולך כל יציר
אתה הוא זרע
זרע אחד בלבד"






ובסוף כל שחרית, ובתום השקיעות, השיב הטבע ימיו לאחור.
וקול המיית הים חלש, והאדמה חדלה רועשת.
ועבי השמיים נמסו אל גבולות הרקיע, ונהיו שניהם לאחד.
והתפרים כולם נפרמו, והתגוללו אחד בשני, המישור ורובדי ההרים.
והעצים קמלו אל שורשיהם, ועליהם נאספו אל האדמה, ונטמעו הם
בחול.
והצוקים היו לסלעים, והסלעים - לאבנים, וחלוקי אבן לגרגר חול
אחד. ונמסו הם בים המלח, וייעשו הם כולם מקשה אחת.

ויבואו כל המזמורים, יגעים ועייפים אל הברתם האחרונה.
וכל הלבבות אל המיה אחרונה.
וכל הפסיעות כלו, וכל הרגעים קצו.
וכל העולם הוא מישור שקט.
והרוח איננה נושבת.

ונחה ציפור שחורה אחת על פסגת ההר האחרון.
וראתה לרגע כל אשר סביב.
ואז יעטה את כל זאת המסך הכבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היתה לי כיפה.
כיפה אדומה עם
הלוגו של בית"ר
באר שבע.
היא הלכה לי
לאיבוד ביער.
בטח איזה זאב
אכל אותה או
משהו.


אפרוח ורוד על
נסיונותיו
הכושלים חזור
בתשובה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/12/05 11:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביתר חלימי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה