מדי פעם,
אני חושב,
יש לי את הפרספקטיבה הנכונה
אני מצליח לשים את הכל במידות הנכונות.

את החפצים בצבעים מתאימים
מותח ומושך
מתאים את קנה המידה של החשיבה
למציאות המעוות שמחוץ לה.

את הפנים אני כמעט ומפספס
אך לבסוף מתאים אותם לכל גוף וגוף
לכל אדם ודם.

את הרגשות אני אוסף בשקית,
ומפזר לפי הרוח לכל כיוון
לכל אדם
משתדל ששום רגש לא יצמד לשולחן.

והכל פשוט נראה מושלם
בהיר, נקי, יותר מידיי מובן
יותר מדי מציאותי
מכדי שיהיה אמיתי.

ואז אני נועץ מבט,
ממצמץ כדי לחדד את התמונה,
שתהיה יותר נקי מנקי,
רק כדי להאמין בקיומה.

אך הכל נמחק,
והדימיון חוזר לשלוט,
מחוץ לשטחי המציאות העויינת.