הפלורוסנט הזה שובר אותה, הוא מכאיב לה בעניים ועושה לה עור
בהיר מידי. באור של הפלורוסנט רואים כל דבר קטן. את הקמטים שרק
מתחילים לבצבץ, את החצ'קונים שהחליטו לצוץ ביום בהיר ואת הכתם
האדום הזה בעין. תמיד מסתכלים עלייה מוזר במשרד, כאילו שעשתה
משהו לא בסדר. הזלזול בענייהם של אנשים יכול להוציא אותה
מדעתה, אבל על זה אין לה שליטה- היא נידונה לחיים בתוך קופסא
שקופה, כולם מסתכלים עלייה פנימה, והיא אין לה זכות מילה או
תזוזה.
שרה היא אישה טובה, היא תמיד עשתה כל מה שאומרים לה. נקייה
ומטופחת. טורחת לקנות את מיטב התכשירים לניקוי העור ושיפור
התדמית ומתלבשת בטעם בחנויות ידועות בלבד. היא אשכנזייה: חצי
יקית חצי פולנייה, מבית טוב כמו שאומרים. למדה בראשון לציון
בבית ספר אשכנזי נחשב, בצבא הייתה פקידה בשלישות, לאחר מכן
נרשמה ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב וכשסיימה
התקבלה למשרד ראיית חשבון בתור מנהלת משרד. מאז היא שם, לא
רוצה יותר מזה. זאת אומרת, היא בטח רוצה, וגם זרקה רמז או
שניים בשנתיים האחרונות בדבר קידום, אבל לא קיבלה תגובה רשמית.
וחוץ מזה השוק במיתון, ואי אפשר לקחת סיכונים מיותרים.
השולחן שלה ממוקם בפינה הימנית של הכוך המרכזי. זהו חדר מוקף
חלונות באמצע המשרד עצמו. כך שכל החלונות פונים למסדרונות. שמו
של החדר הוא "האקווריום". לעיתים בלילות היא חולמת שהיא עומדת
עירומה באמצע האקווריום. וכולם מביטים בפטמות שלה וצוחקים,
מתגרים מזה ואף מבצעים מחוות מיניות להראות לה את האושר שהיא
מעניקה להם בכך. היא נגעלת מזה ועומדת לה ובוכה, לא חזק מידי
אבל יורדת לה לפעמים דמעה מתוך שינה. והיא מנגבת אותה
ומתעוררת, ושוכבת במיטה בשקט, מבטה נעוץ בתקרה עד שהיא נרדמת
מחדש. ויותר היא לא חולמת על זה באותו הלילה, כי הראש כבר יודע
שזה עושה לה לא טוב.
שרה היא רווקה. גם לה זה נשמע מוזר כי תמיד חשבה שתתחתן יום
אחד. היא רווקה בעל כורכה, עדיין מחפשת את האחד שיבוא ויציל
אותה. היא רואה בגבר שיבוא כאחד שיציל אותה. אבל הוא לא בא.
ואם הוא בא אז הוא הולך תוך חודש חודשיים. כי הדרישות שלה
גבוהות מידי. היא לא מוכנה שהוא כל הזמן ימתח עלייה ביקורת,
והיא לא מוכנה שהוא יצחק על חשבונה, היא לא מוכנה לעמוד
ולחכות. היא רוצה תשומת-לב, היא רוצה להיות נאהבת. וזה לא
כל-כך מתקבל על הגברים בחייה, הם לא אוהבים שקובעים להם את
תנאיי המשחק.
אימא שלה כל הזמן אומרת לה, שאם היא תמשיך עם הלחץ הזה שלה,
והכבדות אז היא בח-י-י-ם לא תתחתן "את יכולה לשכוח מזה" אומרת
אימא כל פעם שהיא מרגישה במשהו לא בסדר.
אבל יותר מכל היא שמנה. 85 קילו של שומן מהלך על שתיים. יש לה
ציצים גדולים וטוסיק ענק שמחובר ל"אגן הים התיכון".
אף אחד לא אוהב שמנים, הם אנשים לא "קומוניקטיביים". סבתא טובה
דואגת לאמור לה את זה כל שבועיים בערך. ושרה מביטה בה, מחייכת
ואומרת "נכון, את צודקת" ולא יותר מזה. כי יותר מזה יכול להיות
מסוכן. במשפחה הזו תככים וסתרים זה שם המשחק. אם היית לא נחמדה
למישהו ב-"משפחה" היום. מחר לא ידבר איתך איש, או ירכלו עלייך
בארוחה המשפחתית של פסח, וחבל- את יכולה לצאת מכשפה לא קטנה.
במשפחה של שרה כולם רזים. מההורים של הסבתא, דרך האחים של
הסבתא, הילדים שלהם וכל שלל הנכדים. כולם רזים. בהירים ונאים
למראה. כולם נשואים עם שני ילדים ולכולם יש משכנתא וקריירה
מבטיחה.
לשרה אין. היא שמנה, רווקה, גרה בתל-אביב בגפה ועובדת כמנהלת
משרד (או איך שקוראים לזה במשפחה: מזכירה).
פעם כשהייתה ילדה, היה לה עתיד מזהיר. היא הייתה צפויה להיות
אשת עסקים ממולחת. כי הייתה בלונדינית, רזה ותמירה וכל הבנים
פרפרו סביבה בלי הפסקה.
אבל היום היא לא כל כך משום דבר. והיא יודעת את זה. היא מרגישה
שאנשים יודעים את זה גם כן. והיא התרגלה כבר למרירות סביבה ולא
איכפת לה. הוויתור בידיה.

בין לילה יום שלישי לבוקר יום רביעי נפטר אבריימל'ה מאירסון.
אח של סבא של שרה, ו"אדם טוב לב ורב פעלים". שרה קיבלה ידיעה
בטלפון למשרד בתשע בבוקר שאבריימל'ה נפטר בלילה ומחר בבוקר
ההלוויה בגבעת שמואל באחת בצהריים.
היא הביטה במחשב במשך שעתיים ולא זזה. לא הייתה לה סיבה מספיק
טובה. הרגשה של מוות ריחפה סביבה. ההלוויה הזו היא התאבדות
חברתית ידועה מראש, למרות זאת,היא לא יכלה לחשוב על שום דבר
אחר. מה תלבש, כיצד תתהלך לה לכיוון המפגש.
"אני יוצאת מוקדם היום. בבקשה" אמרה תוך שדפקה על דלתו של מנהל
המשרד, לירון. בחור גבוהה, רזה ולבן עור. הביט בה וחייך
ברכות.
"למה, הכול בסדר? מישהו מת?" היא נרתעה מדבריו. כיצד ידע
שמישהו מת. כיצד יכול היה לדעת אם לא סיפרה לאיש במשרד.
"קרוב משפחה קרוב נפטר, ההלוויה היום".
היא אספה את תיקה ויצאה מהמשרד, מרגישה את מבטו של לירון עוקב
אחריי מרבץ השומן של אחוריה. ואכן כשהסתובבה פניו הביטו בגופה,
בעיקר בעכוזה, כיצד הוא מתנועע מצד לצד. היא רצתה לקבור את
עצמה, לא לראותו יותר, כ"כ מביך.