הסערה
יום לוהט של תחילת אוגוסט
ואני ניצבת מאובנת
והם מסבירים "אנחנו מצטערים אין לנו ברירה... אנחנו רוצים
להצילך
השנוי גדול תתרגלי אליו".
אני חשה והנה סערה גדולה
ושומעת קול גדול, קול רעם,
המתנפץ אל חיי
והרוח מיבבת, וגשם עז ניתך על כל צדדיי,
ועצים נשברים, ורסיסיהם מכים אל תוך חזי...
ואני יוצאת אל החוץ, אל השקט.
אל האנשים היושבים בבית הקפה, לוגמים בשלוה את ספל הקפה שלהם.
חיים את חייהם
שוקטים על שומרם
הם אינם מבינים
הם אינם יודעים
כי נפל דבר היום
וכי סערה עדיין מתחוללת
אך את נפשי היא ניערה,
ובליבי נקבה חור
|
