באה לי השראה מאיזו שיחה עם ידיד. אז פתחתי את הפנקס רישומים
בכדי להתחיל במלאכה.
ואז לפתע הרעיון עצמו לסיפור/מונולוג/משהו נראה לי כל כך שטותי
שסגרתי את החלון.
ואז חשבתי על לספר סיפור על זה שאני מקבלת השראה וסוגרת ופותחת
את הפנקס רישומים. אבל גם זה נראה כלא מעניין בכלל.
אבל הפעם, במקום לסגור את החלון, אני ממשיכה לכתוב על מה
שהתכוונתי לעשות, שאני בעצם עשיתי ועושה ברגע זה.

אני חושבת על שיחות עם אנשים שהיו לי היום, היו כאלה שהיו ממש
כמו איזה סינופסיס לסיפור.
או החלום ההוא שחלמתי, שאני עדה לנפילת התאומים. זה גם יכול
להיות אחלה סיפור וזה.
אבל במקום זה אני יושבת מול המחשב, מוחקת טעויות מהירות וחושבת
על מונולוג מה-זה-מתוחכם.
כזה שמספר בעצם מה אני עושה עכשיו, מה אני עושה כשאני כותבת
יצירה.
מה שבעצם מוביל אותי לשאלה הידועה של "האם אני כותבת בשביל
עצמי או בשביל שיאהבו אותי?". זה נכון שמאז שפתחתי את הדף יוצר
הזה, כשאני חושבת על רעיונות אני חושבת "מה הם יגיבו שם בבמה?"
או שאני בכלל מדמיינת את הסיפור כתוב שחור על גבי כתום. אבל
עדיין, הדחף הזה לכתיבה לא בא סתם. זה חייב לבוא מבפנים.
אז ניחא, עוד שטות שאני כותבת תתפרסם בבמה.
אנשים יכתבו לי "וואו", אנשים יכתבו לי"מה?" אבל העיקר שיכתבו.
כי זה ממש לא נחמד להשקיע ביצירה ולגלות שיש איזה 100 אנשים
שנכנסו ליצירה אבל אף אחד מהם לא הגיב.
זה לפעמים ממש מעליב להכנס ליצירה של עצמך ולראות את הלחצן
"הגיבו" בגדול כל כך. כאילו מתחננים שכבר תגיבו. אבל אתם
מתעלמים מזה.
אז אולי היצירה הזאת לא משהו, רוב הסיכויים שהיא לא. אבל היא
באה מהלב אל הדף, בצורה וירטואלית שכזאת.