זרם בעוצמה משתנה של מחשבות ושברי מחשבות. פרצים קטנים של
הבנה, משפטי חוכמה שמופיעים ונעלמים לפני שהספיקו להשאיר חותם
של ממש. גיחוכים לנוכח הרגשות הטיפשיות שלי. וחוסר מוחלט של
יכולת לבטא את זה. כל צירוף מילים שאני כותב, כל משפט, כל שורה
בשיר וכל צירוף תווים מינוריים - הכל נשבר על חומה. הזרם תמיד
נעצר אחרי ההקדמה. ואין מה להגיד יותר. פעם היו לי רגשות יותר
פשוטים. אהבה, קנאה, שנאה, געגועים. סתם עצב או שמחה. דברים
שיכלתי להבין, לפרש, לתרגם - לרשום. רגשות שמטאפורות פשוטות
וחבוטות הספיקו בכדי לתאר אותן כהלכה. אבל מה שמתרחש בראשי
בימים אלו הוא מעבר לבינתי. כמו תהליך התבגרות מואץ, נסחף
במורד הזרם, מעט יותר לאט מהזרם, ורק לעיתים רחוקות רואה רמזים
למתרחש. כמו פאזל של כמה אלפי חלקים, שממנו הצלחתי להרכיב
צורות בעלות משמעות בכמה מקומות לא קשורים. חתיכות תמונה
ממוקדות, אך מנותקות אחת מהשנייה. השמיים והים - החלקים שהכי
קשה לחבר בפאזל כי כל הפיסות דומות, הם אלו שגורמים לתמונה
להיות שלמה. והם אלו שחומקים ממחשבתי בשיטתיות. "מה עובר
עליך?" את השאלה הזאת שמעתי לא פעם אחת, ולא מאדם אחד. יחד עם
הקביעה שאני כנראה חושב יותר מדי. ומנתח יותר מדי. ומחפש
תשובות לדברים שצריכים להשאר פתוחים, או לשאלות שבכלל לא
קיימות. וכשאני מנסה להסביר, אני מראה לבן שיחתי רק פרגמנט
קטן, ממוקד אבל קטן מהפאזל. ארבע או חמש חתיכות שמתחברות יחדיו
יוצרות צורה ברורה, אך אינן מרמזות על מכלול התמונה. "לא, לא
הבנת. עזוב, כשאני אבין בעצמי, אני אספר". זאת התגובה שלי בדרך
כלל, לאחר שאדם זה או אחר מנסה להשלים את הפאזל, למקם את אלפי
הפיסות הנותרות שלו במרחב הנפשי שלי, להוסיף לזה מעט מן הנסיון
האישי שלו וטיפין של התנשאות שבה כולנו חוטאים בנסיוננו להבין
אדם אחר.
ולפעמים יצירת אומנות, סרט, סיפור או אפילו תמונה נוגעת באיזה
נים נידח ומעבירה בי צמרמורת. "זה עלי" - עולה בי המחשבה. זה
יכול להיות הסרט העלוב ביותר מאז תחילתה של תעשיית הקולנוע,
וזאת יכולה להיות תמונה של שני קווים שהונחו בהיסח הדעת ע"י
צייר עייף שאכזב את עצמו פעם אחת יותר מדי. זה יכול להיות
חרוז, שכותבו לא התכוון לדבר מעבר למשמעותו הבנאלית, אך עורר
בי רגש רדום, או קונוטציה מוסתרת.
כשיצירות כאלה נוגעות בי, אני נמלא בדחף עז להרים את העפרון
וליצור. לבטא. לקחת את כל אותן הפיסות שהושיטו את ידן אלי
ולחבר אותן לרצף. רצף הגיוני. תמונה. ולהבין. ובו בזמן שבו
החשק הזה לביטוי עצמי מתפוצץ בליבי ומופץ במהירות שיא בכל חלקי
הגוף, מחשבה קטנה ועיקשת מבצבצת מתוך הזרם. "זה לא ילך! זה לא
ילך!" היא צועקת, אך קולה נחלש והיא טובעת בזרם.