אני רוצה ספרון קטן
ישן ומקומט
ספרון קטן עם כריכה שהייתה פעם קשה
ספרון שאולי אין לו ציור בחוץ וכמעט ולא כותרת
אבל בפנים מסופר על עננים לבנים בשמיי תכלת
ועל פרפרים חולמניים בחומו של קיץ
ועל אהבה אמיתית
ועל חברות, ולא רק בתנאי מלחמה או בתקופת דיכאון כללית
חברות בכפר
אולי אפילו בין כלב לחתול
או בין תוכי פרחוני ויונה פשוטה ולבנה ,יונת כפרים
ספרון בלי מילים גבוהות
וגם לא מתכופף מדי ,כמו מבוגר אדיב לילד קטן
כזה ספרון שכיף לקרוא
שאפשר להתיישב איתו ליד מישהו עצוב באוטובוס
ולקרוא לו כמה שורות ולהעלות לו חיוך
כזה שאפשר לקרוא גם לילדון בן 8
וגם לבחור חרדי בחולצה לבנה ועיניים חמות
יש גם כאלה...
כזה ספרון שאפשר לקרוא למישהו לא מוכר
והוא לא יקבל עליי רושם חזק של בעל ספרון מיוחד או אדם יוצא
דופן
אני אהיה בשבילו פרפר חולף
אבל כזה שיכול גם להיות חבר הכי טוב
או אדם שייזכר לחודשים.
כזה ספרון שלא ימאס
תמיד ייקח אותי למקום שאני יכול לקרוא לו בית.
אני אוכל גם להלוות אותו לחבר או חברה טובים,
חדשים, גם ישנים.
והוא יחזור אליי בסוף, תמיד יחזור
קצת יותר מקומט
אולי עם איזה כתם של פטל
ספרון שאין בו אדישות
ולא פוזה
פשטות
וטוב
בעצם .... אני רוצה כזה עולם
אבל אני מפחד שהוא לא קיים
ויותר. מפחד שאני לא יכול להיות חלק מהעולם הזה
שיגרשו אותי ,
מועצת החכמים הזקנים הנחמדים עם הזקן שיבה הלבן והעיניים
הטובות ומשקפיים על האף
ויותר מפחיד: אני אלך לבד. מהבושה שאני לא שייך.
אבל כבר החלטתי!
לכל מחשבה כזאת, רעה - אני חייב במחשבה טובה
כתבלין לרעה, תרופה, איזון
קצת עננים לבנים בשמיי תכלת
פשוט להרים את הראש ולקחת נשימה עמוקה
לעצור
לחייך
או לא לחייך
להירגע.
אז עולם כזה קיים
הוא בא אליי היום, בכתמי שמש מרמזים
(או אולי יותר נכון להגיד - "נגלה" אליי היום)
מחייך בעדינות
... עוד מעט הוא יברח אם אני אמשיך לכתוב עליו
ואי אפשר להחזיק דברים כאלה בכוח, אני יודע.
