היא שמעה כל מה שקרה מסביבה, הבחינה בכל ציפור שצייצה ובכל
לחישה שנאמרה מתי שהיא עברה, "כמה שהיא רזתה...", "מה זו השמלה
הגדולה הזו? מה היא מסתירה מתחת?", שום דבר לא נעלם מאוזניה,
כמו תמיד היא ידעה כל דבר שקרה. רק שנפתחה השמפניה, היא לא
שמעה דבר למשך מספר שניות, עקב חליצת הפקק החזקה. היא רק שמעה
את מחיאות הכפיים הרמות, את כל ה"ל-ל-ל-ל-ל-לההההה" שהיא שמעה
סביבה גם שניות אחרי שהכל יסתיים. היו גם כמה קריאות התפלאות
ורעשי זיקוקים, "זו פעם ראשונה, נכון?", "הם בכלל מוכנים
לזה?", "הם חשבו שזה יכול לקרות?", אבל היא חשבה שזה רק בגלל
שכולם ידעו שזה יקרה, רק שאף אחד לא חשב שזה יקרה כל כך מהר,
לא אצלה בכל אופן. לאחר מכן כל המקום התמלא בשקט רועש רגיל שיש
בכל מסיבה. היא עצמה עיניים למשך שניות ארוכות ונשמה את כל
האושר שהיה סביבה באוויר. אחרי מספר נשימות עמוקות, היא הרגישה
את הסחרור עקב עודף האושר וחוסר החמצן, היא פתחה את העיניים
והסתכלה סביב לעבר המסיבה. כולם כבר היו שקועים בצלחות שמולם,
בולסים את האוכל מסתכלים לעבר האזור החשוך בעבר השני. למרות
הכל, היא הרגישה את כל השמחה וההתרגשות גם אחרי שהכל הסתיים.

הוא אף פעם לא חשב שהוא יסיים ככה, הוא תמיד ראה את העתיד שלו
בצורה חיובית ומאושרת יותר, אפילו עכשיו כשהוא היה בתוך הכלוב,
נלחם בנמר הפרא, נאבק על חייו. זאת רק כדי שיוכל לקנות מנת
פלאפל בסוף היום הארוך זה. או אם הכל ילך טוב - חשב, אפילו
יקנה לעצמו מנת שווארמה ושתייה. הכל תלוי בערנות שלו ובנחמדות
של הנמר שמולו. מישהו מהם ייצא משם בתור ארוחת ערב של האירוע
של היום הבא. וצחיק ידע שהסטטיסטיקה היא לא ממש לטובתו. עד
היום, אכלו שם רק בשר אדם. אבל, צחיק הרגיש טוב באותו יום,
בהורוסקופ במעריב היה כתוב שביום כמו זה, יכולים לקרות לו רק
דברים טובים, ובידיעות רשמו שביום כמו זה קורים ניסים, גם
לאנשים הפשוטים. בערב שהוא הגיע למקום המפגש, הוא התיישב עם
הצוות הקבוע והסתכל על האירוע שהתקיים בגן הסמוך, הוא ראה את
כל האנשים השמחים מגיעים לבושים יפה, מחייכים אחד לשני, מי
בצביעות ומי לא. הצוות החל להיפרד ממנו והבטיח להגיע להלוויה.
צחיק החל להילחם בנמר, וכמו שנכתב בידיעות, גם לאנשים פשוטים
יקרו היום ניסים, וצחיק הצליח לפרוס את הנמר. הקרב שהתנהל
באזור חשוך הואר לגמרי וכל הצוות מחה כפיים, זיקוקים האירו את
השמיים וכל באי השמחה, הסתכלו לעבר הכלוב בהתפלאות מאירת
עיניים.

הוא עשה זאת כל כך הרבה פעמים, הוא לא ידע אם הוא מסוגל להמשיך
ככה, כל ערב מחדש. גם התנאים לא השתפרו ואף האוכל קוצץ
לאחרונה, למרות שתפוקתו לא ירדה. הוא רק רצה לקבל את קופסת
המים שלו עם מים טריים כל בוקר עם סטייק-סוס ולא את קציצת
החולדה שהוא קיבל בתקופה האחרונה. כבר יותר מחמש שנים הוא נכנס
לכלוב כל ערב, יש מתחרים שהוא ניצח שעיניים עצומות, יש כאלה
שהוא היה צריך מעט לחשוב לפני שפרס ותיבלן. אבל הוא התעייף,
הכדורים שהוא לקח לא הפכו אותו להיות נמר ערני וחזק כמו כשהיה
לפי שנים. הוא נחלש. הוא הזדקן. כשנכנס לזירה, וראה את המבט
הנחוש בעיני האדם שמולו, הוא הבין שהוא הולך לצאת על צלחת
מכאן. הוא רק לא ידע שזה יקרה כל כך, הא לא הספיק להתנגד או
לשרוט אותו. הנמר נהפך דיי מהר למאה עשרים מנות ומאבנים.

"לא ידעתי אם להגיע או לא בכלל", הוא אמר לידידה שפגש בכניסה,
"קיבלתי את ההזמנה, ופשוט שכחתי ממנה עד שהיום נתקלתי בה
בצוהריים כשחיפשתי את המפתחות". ורק הוא ידע שזה לא נכון, וכבר
שלושה שבועות, מאז קיבל את ההזמנה, הוא רק חושב איך יגיע, מה
הוא ילבש, מה הוא יגיד לכל החברים שיפגוש שם ולא פגש זמן כל כך
רב. רק הוא ידע עד כמה הוא דחה דברים בעבודה קדימה, כמה שעות
נוספות עבד, רק כדי לפנות לו זמן ולהגיע הנה. רק הוא ידע כמה
זמן חשב על המשפט המתוחכם בו הוא יצחק בספונטניות על הבייגלה
המוגש בכניסה. רק הוא. ורק הוא, כמו תמיד, יפספס את השואו,
וילך לשירותים בדיוק כאשר כולם יראו איך הנמר בכלוב נחתך
פרוסות פרוסות על ידי אדם צנום.

תמיד, תמיד סיפרו לו שישנה הארה לפני המוות, ששניה לפני שאתה
לא מרגיש כבר כלום, אתה רואה אור נהדר שבוהק בעיינך בכל צורה
אפשרית, ומבהיר לך את כל הנקודות האפלות שהיו לך בחייך הקצרים,
לפני שפג התוקף מגיע. וכמו שכולם מספרים גם הוא, הגיע לרגע
ושכב עם כל חבריו בקערת בייגלה ענקית, הוא ראה את האנשים
המהודרים, עם עודף הבשמים, נעים ודוחפים את ידיהם בינו לבין
חבריו ואוספים אותם, אחד-אחד או בחופנים. לו זה נראה כמו נצח,
אך גם אותו אספו בסוף, הוא עדיין לא ראה את האור, אך ידע שזה
קרוב, הוא כלל לא חשב על האפשרות שכל עולם הבייגלה שבנה סביבו
שיקר לו. הוא כבר נרטב מהרוק שעל שפתיה, הוא הגיש את האודם
הריחני, וידע שהוא כבר דיי קרוב לגילויי האמת, לראיית האור.
בדיוק אז נהיה חושך. הוא הספיק לשמוע  רעש גדול לפני שראה את
האור הבוהק והרגיש את האוויר החם מעיף אותו מכל מקום לכל מקום.
את הוואוו שהיא פלטה הוא כבר לא הספיק לשמוע, אך את האור
שהבטיחו לו הוא ראה.