ואלוהים אמר לאברהם: "אברהם, קח נא את בנך, את יחידך, אשר
אהבת, והעלהו לי לעולה באחת הארובות אשר אראך..."
ואברהם עדיין נאבק בצללי היום הקודם, נאבק באלוהים בשנתו,
מתחנן על ילדו...על יחידו, אשר נותר לו מכל משפחתו שאבדה במקום
אחד נורא ששמו אושוויץ.
הוא מתעורר לקולות זועמים של השטן, וקופץ מעל מיטת עץ כבדה.
הוא לוקח את בנו, את יחידו, נועל לו זוג נעליים לא תואמות,
ומסתכל עליו במבט מלא צער.
"בני, ...הלילה שא את עיניך השמימה, כי מעל העשן, ישנם כוכבים
שאלוהים הבטיח לי. ספור אותם,כי הם שם..תביט לאלוהיך, ותבקש
רחמים".
הם פוסעים זה לצד זה, והולכים לעבר עתיד לא ידוע, לעבר גהינום
של צער...
אמצע היום, שמש יוקדת ובוץ טובעני, בנו, יחידו, מרים אליו את
עיניו: "אבי, הנה השטן בכבודו ובעצמו, ואיה אלוהים?" אברהם
משפיל את עיניו, וממלמל: "אלוהים הוא כאן, הוא יראה את השה
לעולה, הוא כאן".
סלקציה פתאומית. השטן עובר אחד אחד, קובע מי לחיים ומי למוות.
אברהם יודע את רצון אלוהים...מביט בבנו, והדמעות זולגות בחיל.
המאכלת בידו, והוא...מת מבפנים.
וירא...והנה אייל אחד...אייל אחד קטן. בנו, יחידו...הוא יוקרב
לעולה, באחת הארובות אשר אלוהים בחר לו...
הוא יעלה השמימה לספור את הכוכבים שאלוהים הבטיח לאברהם.
|