"תתגלח, יא ערבי!" אני לא ערבי ואני לא מתגלח. אני בן 13 ויש
לי שפם.
שפם בר מצווה. כלומר, זה לא שפם גדול כזה, כמו של עמיר פרץ, זה
רק כמה שיערות קטנות שמבצבצות מעל הפה, לפעמים אני אפילו יכול
למשוך בהן, כמו מושכות של סוס. כי יש כאלה שהן ארוכות יותר מכל
האחרות.
כולם אומרים לי כבר לגלח אותו, אבל אני לא רוצה. אומרים לי
שאני נראה כמו מחבל או איזה דג שפמנון.
תמיד חשבתי אם גם למבוגרים שיש להם שפם עם שיערות קטנות -
אומרים להם להתגלח. לא חושב. רק לילדים בני 13 עד 14. כי אז,
אם אתה לא מתגלח, אתה לא קול, אתה ערבי או מחבל.
מה? ערבים לא מתגלחים?! חלק כן וחלק לא, ומישהו אומר להם על זה
משהו? לא שאני יודע.
אני אוהב את השפם שלי. כשמשעמם לי, אני מלטף אותו ומרגיש דגדוג
כזה על האצבע. לפעמים זה אפילו עושה לי צמרמורת.
כשהייתי בן 12 אף אחד לא אמר לי כלום על השפם שלי, רק בגיל 13
פתאום נזכרו שיש פה עסק עם שפם, ואז זה הופך את זה לרשמי - שפם
בר מצווה. זה כאילו קידום כזה.
אבא תמיד אמר לי - כשיהיה לי שפם - נתגלח ביחד בבוקר. ועד
עכשיו, אבא לא אמר לי כלום בעניין - אז כנראה שזה לא נחשב
עדיין, השפם.
אתמול נסענו אני, אמא ועמית לקניון לקנות בגדים. אז כשהמאבטח
הסתכל עלינו בכניסה לחניה, מתחת לקניון, כדי לראות אם יש משהו
חשוד, נזכרתי בשפם שלי. שיט! המאבטח בטח יעצור אותנו בצד.
והמצח שלי נהיה רטוב מזיעה של לחץ.
"בסדר" אמר המאבטח וסימן עם היד שלו להמשיך.
זהו! היום בערב אני מגלח אותו. אני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה
עוד פעם. אם אני לא מגלח אותו היום - מחר כבר יעצרו אותי בכל
כניסה לקניון, יבקשו תעודת זהות מאמא וישאלו אותנו המון שאלות.
כמו שעשו פעם למשפחה ערבית אחת ליד הכניסה לקניון.
"אתה יכול למדוד מכנסיים מהמחלקה של המבוגרים." אמרה לי המוכרת
במבטא רוסי.
זה בטח השפם. היא חשבה שאני מבוגר יותר. או סתם שאני שמן. או
שמן עם שפם. ממש נהג של אגד. כזה שעוצר כל יום בתחנה ליד הבית
של המשוגעת בסוף הרחוב. זאת שמגהצת בגדים על היד שלה.
"תודה. סליחה, גברתי..." לא! אני לא אשאל אותה. מה אני דפוק?!
אני בטח מתאים למחלקה של המבוגרים כי אני שמן, השפם בכלל לא
קשור.
חוץ מזה, מה אכפת לה מהשפם שלי?! היא בטח גם לא יכולה לראות
אותו כי הוא עשוי משיערות קטנות.
"כן? רצית משהו, חמוד?" שאלה המוכרת. "לא, לא משנה כבר,
תודה".
למחרת בבוקר עמדתי מול המראה. לקחתי את הסכין גילוח של אבא.
שטפתי אותו במים חמים. אני יודע, כי ראיתי את אבא עושה את זה.
ואז שמתי קצף על כל החלק התחתון של הפנים - מהקו של השפם עד
למטה, מתחת לסנטר.
ואז עמדתי כמו אידיוט במשך 10 דקות והסתכלתי על עצמי. ניסיתי
לדמיין את עצמי בלי שפם. זה יראה שונה. כולם מכירים אותי עם
השפם שלי. עכשיו ישאלו אותי למה הורדתי אותו. ומה אני אגיד?
שאני פוחד ממאבטחים בקניון?
לא ממש הצלחתי לדמיין את עצמי בלי שפם, כי הקצף הסתיר אותו.
המשכתי להסתכל על המראה עוד איזה רבע שעה ואז שטפתי את הקצף
מהפנים. לא אכפת. שיקראו לי מחבל או שפמנון. השפם שלי לא יורד
ממני.
דמיינתי את עצמי מחזיק את השפם בכוח, שאף אחד לא ינסה לגלח לי
אותו.
זה הזכיר לי תמונות שראיתי בספר ההיסטוריה, של הפינוי בימית.
ביום ראשון, אחרי יומולדת 15, הלכתי לבית הספר. הביאו לי
בלונים והבנות נתנו לי נשיקה על הלחי. הייתי שמח. הייתי מאושר.
גם קיבלתי נשיקות מהבנות וגם עברתי את הגיל של שפם הבר מצווה.
עכשיו זה חוקי.
כבר חודשיים שאני לא מצליח לספור כמה שיערות כבר יש לי מעל
הפה.
"טוב, אני חושב שכדאי כבר לגלח אותו". "את מי?" שאלתי.
"את מי? את השפם שלך..." אמר אבא. "לגלח אותו?! השפם הוא החיים
שלי, אבא. זה כמו שמשון והשיער שלו, אנחנו לא נפרדים לעולם.
אני לא רוצה להתגלח."
אמא שתקה. היא היתה בעדי, היא דווקא אהבה את השפם שלי.
"טוב. זה השפם שלך, חמוד" אמר אבא בכניעה. "זה השפם שלי ואני
אוהב אותו" אמרתי.
היום נסענו לקניון. עצרו אותנו בצד. והאנשים במכוניות מאחורה
הסתכלו עלינו.
אבל לא היה לי אכפת. |