עוד חמישה ימים יעברו חמישה חודשים מאז.
מאז "התקרית".
לא מפסיקים לשאול אם זה שינה, וזה שינה הרבה.
כנראה לא יותר מדי.
שאני מספרת את הסיפור תמיד נותנים לי מבט של אי הבנה.
אין מה להבין זה פשוט לא נגע.
אבל זה כן פגע... אולי לא כל הקטע הפיזי וגם קצת מהחלק הנפשי.

רק ההרגשה של החולשה שהגעילה אותי.
איך אני שלקחתי את עצמי כבן אדם בלתי פגיע, הגעתי למקום כזה
דוחה?
כל כך מעורר בחילה?
כנראה אני אף פעם לא ידע.
זה שינה אותי?
אני לא חושבת.
זה שינה אותו?
אני בטוחה.
האירוניה שזה שינה אפילו שהוא לא ידע מה קרה.
הייתי צריכה לספר?
יש כאלה שיגידו שלא מגיע לו, התירוץ שלי זה התנתקות.
לא רציתי שום קשר אליו ועדיין לא רוצה.
אני לא בן אדם של רצונות.
עכשיו הוא יודע.
הוא כעס ואולי גם במידה מסויימת נפגע.
"אבל למה לא סיפרת?!"
הצליח להחזיר אותי חצי שנה אחורה רק בצעקה בודדה.
כל שנה באותו חודש בדיוק אנחנו חוזרים לדבר.
זאתי הפעם האחרונה.