עקב מחסור חמור של משקאות אלכוהוליים בדירתי, החלטתי לרדת אל
הפאב הסמוך, אשר נמצא מתחת לדירתי. יצאתי מהבית, האור בחדר
המדרגות שוב לא פעל והמדרגות היו קצת רטובות מן הגשם, שירד
במשך כל היום. בעודי מגשש כמו חולד עיוור לעבר היציאה החלקתי
וגלשתי למטה את 5 המדרגות האחרונות. אספתי את איבריי, תוך
סינון קללות לכל עבר, ובתחושת ייאוש קיומי התחלתי לצעוד לכיוון
הפאב, משלים עם העובדה שכנראה אפתח צליעה חמורה ברגל ימין במשך
הימים הקרובים.
היה עליי לעבור כ-50 מטר לכל היותר עד לפאב, אך הגשם החזק
והרוח שהצליפה בפניי הפכו את הדרך לחוויה מפוקפקת עד מאד.
החשתי את צעדיי כשראיתי את הכניסה לפאב, אך התוצאה של אותה
פעולה הייתה שמחוסר תשומת לב דרכתי על הומלס, שמצידו שיחרר
אנקת כאב וקללה עסיסית לעברי. "אוי, סליחה, אני נורא מצטער",
אמרתי.
"יופי, באמת, זה ממש גורם לי להתרוממות רוח", ענה ההומלס
בציניות.
"אהה..." גמגמתי, "אני ממש לא התכוונתי, פשוט נורא חשוך, ואני
מיהרתי להיכנס אל תוך הפאב, סליחה, באמת", ניסיתי שנית.
"נהדר, פשוט נהדר", הוא צרח, "אין לי בית, אין לי כסף, אני
שרוע על המדרכה המטונפת הזאת בגשם שוטף, ואם זה לא מספיק אז
מגיע עובר אורח חסר רגישות סביבתית כמוך ודורך עליי", המשיך.
"אבל זה בסדר", אמר, "הסליחה שלך עושה את הכל יותר טוב, פתאם
החיים שוב יפים, הסליחה שלך סידרה את הכל!" צעק עליי בטון ציני
אשר לא השתמע לשני פנים.
ראיתי שהדו-שיח ההזוי הזה (למרות שדו-שיח מראה על תקשורת
מסויימת בין שני הצדדים, דבר שלא היה קיים במקרה שלנו, לכן
אקרא לזה חד-שיח דו-צדדי) לא מתקדם לשום מקום, לכן החלטתי
לנקוט גישה קצת שונה: "טוב, מה אתה רוצה ממני?" הרמתי את קולי.
"לא התכוונתי לדרוך עליך, אבל זו לא אשמתי שאתה זרוק כאן ברחוב
כמו איזה כלב, אז אם אתה מחפש את מי להאשים אז תאשים את
עצמך!"
בתחילה הוא היה נראה קצת מופתע, ולאחר שהתעשת הבעת הפליאה על
פניו הפכה לכעס יוקד. הוא קם ממקומו ונתן בי מבט מאיים.
"באמת?" אמר. "אתה באמת חושב שאתה יכול לדבר אליי כך?" כמובן
שהסיטואציה הייתה עלולה להיות מבהילה ביותר, אלמלא העובדה
שהאיש הניצב מולי היה גבר כבן 70, אשר סבל מתת תזונה חמורה
והיה נמוך ממני בראש. הוא שיחק עם אצבעותיו בזקנו המפוייח, ואז
הצביע לעברי לאות אזהרה: "אתה לא תדבר אליי כך, שמעת?!" ניסה
להישמע מאיים. "תעיף את האצבע שלך מהפנים שלי, לפני שתדביק
אותי בכל האקזמות שלך!" צרחתי. "זו לא אשמתי שהגורל התאכזר
אליך". הוא נרתע לאחור. "טוב, לך, עוף לי מהעיניים, תחזור
לחיים המצוייצים שלך ותעזוב אותי בשקט", אמר בטון קצת נעלב,
שגרם לי, באופן מפתיע למדיי, יש לציין, לרגשות אשם. "סליחה",
אמרתי, "אולי קצת הגזמתי, בוא אזמין אותך למשקה". ברגע שאמרתי
משקה עיניו נפערו כמו ילד בן 8 שראה את הצעצוע האהוב עליו
במחיר מבצע.
"כן", אמר, כשחיוך גדול על פניו. "תזמין אותי למשקה". "אז
יאללה, בוא נלך", אמרתי לו, "למרות שהמשקה זה בטח מה שגרם לך,
בסופו של דבר לרבוץ כאן ברחוב בלי אגורה בכיס", הוספתי לעצמי.
"שתוק", הוא סינן, ואני, לשם שינוי, החלטתי לעשות כרצונו.
הוא העמיס את תיק הבד הקטן על כתפו והחל צועד. "מה נראה לך
שאתה עושה?" שאלתי. "מה זאת אומרת?" הוא שאל חזרה. "אין סיכוי
בעולם שאתה לוקח איתך את התיק הזה לתוך הפאב!" קבעתי.
"מה זאת אומרת?" שאל שנית.
"בבקשה אל תאלץ אותי לחזור שנית על דבריי, אני שונא להגיד את
אותו הדבר פעמיים".
"זה התיק שלי, אני הולך איתו לכל מקום", אמר.
"לתוך הפאב אתה לא הולך איתו!" ביטלתי את דבריו.
"מי נראה לך שאתה, שתגיד לי עם מה להיכנס לפאב", השיב לי, קולו
הולך ומתרומם. "נראה לי שאני זה שהולך להזמין אותך למשקה", לא
נשארתי חייב, "אז אם אתה רוצה משקה תשאיר את ערימות הבד
המטונפות האלה, שאתה קורא להן תיק, כאן בחוץ".
"אני לא יכול להשאיר כאן את התיק, מישהו ייקח לי אותו",
התבכיין.
סבלנותי החלה פוקעת אט אט. "משום מה, קשה לי להאמין שמישהו
ירצה לגנוב לך כמה עיתונים ישנים וחולצה, שכבר מזמן הייתה
צריכה להפוך לסמרטוט מוסכים", אמרתי, מרגיש שאני מבזבז את
זמני.
"היא כבר הייתה סמרטוט מוסכים, אני הצלתי אותה מגורל אכזר זה",
אמר. "יופי, יופי", סיננתי, "חבל שאת עצמך לא הצלת מגורל אכזר
זה".
לבסוף הוא ניאות להשאיר את התיק, ושנינו התקדמנו לעבר פאב
"האיכר השיכור", שם שתמיד נראה לי פרובינציאלי באופן מחריד, אך
יחד עם זאת עורר בי נוסטלגיה והזכיר לי את ימיי כחוואי.
למרבה הצער, לא כל נורות הניאון עבדו וכל שהיה כתוב בשלט הוא
"ה  כר הש כור", מה שאולי לא היה רחוק ביותר מן המציאות.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"אברם", השיב.
"אברהם?" שאלתי שנית.
"אברם, אברהם, איך שאתה רוצה".
"תאמר לי משהו, אברהם", פתחתי משפט אשר לא היה לי ברור כיצד
יסתיים, "אם לפני 5,000 שנה אברהם אבינו היה יודע שכמה אלפים
אחרי שימות יקראו על שמו הומלס מסכן שכמוך, אתה חושב שזה היה
מזיז לו?"
אברם התעלם בהפגנתיות ובא להיכנס אל תוך הפאב. "לאן אתה חושב
שאתה הולך"? עצר אותו שומר הסף. "זה בסדר", אמרתי, "הוא
איתי".
למשפט הזה היו השפעות מרחיקות לכת, האחת הייתה שאברם נכנס לפאב
ללא כל בעיות, השנייה הייתה שהכניסה לפאב "האיכר השיכור",
כנראה, תיאסר עליי לתמיד ע"י ההנהלה.
נכנסנו פנימה והלכנו אל הבאר. "מה בשבילך?" שאל הברמן את
אברם.
"ג'ק!" השיב אברם נחרצות.
"ג'ק דניאלס"? שאל הברמן.
"לא, ג'ק ניקולסון", צרח אברם בציניות. "איזה עוד ג'ק אתה
מכיר?"
הברמן הפנה את מבטו מאברם, הלך הצידה, וחזר כעבור רגע עם כוסית
ג'ק דניאלס.
"ומה בשבילך?" שאל אותי הברמן קצת בחשש.
"סרוטונין", השבתי.
"סמירנוף"? שאל באי ודאות.
"סרוטונין!" אמרתי שנית.
"סאקי"? ניסה הברמן את מזלו בשנית, מתקשה להבין מי הם שני
היצורים האלה שנחתו עליו.
"אני אחסוך לך קצת זמן", אמרתי, "אין טעם שתתחיל לדקלם לי את
כל מה שיש ברשותך, אשר מתחיל באות סמך. אני לא רוצה סמירנוף
וגם לא סאקי, לא סלט חסה ולא משחק של סימני דרך. הדבר היחידי
שיכול לסדר אותי עכשיו זה שוט של סרוטונין טהור למוח, אתה חושב
שאתה מסוגל להבין זאת?" יריתי לעברו ספק שואל ספק קובע, אך
הריקנות בעיניו גרמה לי להבין, שהדבר האחרון שעשה כל אותו הזמן
שבירברתי לו את המוח היה להקשיב לי.
"עכשיו אני אחסוך לך קצת זמן", השיב אש, "אני לא יודע מי אתה
ומה אתה, ולמען האמת זה מעניין אותי בערך כמו השאלה מה עובר
בראשם המצומק של הפרפרים, רגע לפני שהם מתרסקים כמו קמיקזות
לתוך להבות המדורה, רק בגלל שחשבו שהאור הכתום הזה שהם רואים
הוא דבר נורא מעניין".
"קצת איבדתי אותך בין כל הפרפרים", אמרתי, "מה הנקודה שלך?"
"הנקודה שלי", אמר בהחלטיות, "היא, שאם לא תפסיק עם הקישקושים
האלה אני אצטרך לבקש ממך לקחת את העיניינים שלך, ואת ההומלס
המאובק הזה שהבאת עמך, ולעוף החוצה!"
"בסדר", אמרתי, "לא התכוונתי לשגע לך את השכל".
"אני שמח לשמוע", אמר, והלך לשרת לקוח קצת יותר ידידותי.
באמת שלא רציתי לשגע אותו סתם כך ללא סיבה טובה, אני לא לגמרי
בטוח מה כן רציתי. הרצון המקורי שלי לפני כל אותן התרחשויות
מוזרות היה לשתות - ואם אפשר אז הרבה, אבל איפשהו, בין זה
שכמעט וריסקתי לעצמי את הרגל על המדרגות ועד לכך שכמעט פתחתי
בקטטה עם הומלס בן 70, שלא אכל כבר יומיים, סדר העדיפויות שלי
קצת השתבש.
אברם היה שעון על הבאר, ונראה קצת לא בפוקוס, אפילו יחסית
אליו.
"אתה לא מתבייש לקרוא לעצמך אלכוהוליסט", הקנטתי אותו, "תסתכל
על עצמך, כולך שיכור מכוסית אחת של ויסקי".
"קודם כל", אמר, "אני לא אלכוהוליסט, זה אתה שהנחת שאם אני
זרוק ברחוב, אני גם בטח אלכוהוליסט. שנית, לא אכלתי היום כלום,
ואם אינך יודע אז אלכוהול על בטן ריקה עולה ישר לראש. ושלישית,
בזמן שאתה היית עסוק בלהוציא את הברמן מדעתו, מסיבה שבאמת
נבצרה מבינתי, ונדמה לי שגם מבינתו של כל אדם שפוי, אני קשרתי
קשרים עם הברמנית החמודה בקצה הבר, שהביאה לי כבר 3 ויסקי ועוד
וודקה על חשבון הבית".
"יופי", אמרתי, "אני ממש שמח שאתה שיכור, ושאתה מפלרטט עם
מישהי שיכולה להיות הנינה שלך, רק תזכור שאני משלם לך על משקה
אחד, אז אולי תמצא לך פראייר אחר שישלם לך על כל האלכוהול
שצרכת כאן".
אברם חייך חיוך מפוייס. "אתה ילד טוב", אמר לי. "הכוונות שלך
באמת טובות, אבל מסיבה זו או אחרת הברגים שלך השתחררו לגמרי",
אמר כשהוא מצביע אל רקותיו.
"ומה איתך?" שאלתי, "גם אתה לא פטור מאחריות על כל האירועים
המוזרים של היום".
"עזוב אותי", אמר אברם, "אני הומלס מסכן, מה כבר ציפית ממני".
יש בזה משהו, חשבתי לעצמי, אם הבן-אדם הזה גר ברחוב, הוא לפחות
יכול ליהנות מהפריבילגיה של הטלת כל האחריות על מישהו אחר.
"למה שלא תזמין לך איזו כוסית ויסקי מהברמנית החמודה ההיא שם
בקצה?" אמר.
"קוראים לה גלי", אמרתי. "אם אתה מתעקש להתחיל עם מישהי שיכולה
להיות הנינה שלך, אז לפחות תדע איך קוראים לה".
"גלית", אמר אברם.
"מה?" שאלתי.
"גלית, קוראים לה גלית, והיא לא יכולה להיות הנינה שלי מהסיבה
הפשוטה, שהיא הנכדה שלי".
"אתה סתם עובד עליי עכשיו", אמרתי.
"תשאל אותה", ענה. "אתה באמת חושב שהיו נותנים לי להיכנס לפה
אם לא היו מכירים אותי?"
"אז למה היא אמרה שקוראים לה גלי?" שאלתי.
"אני יודע למה?" נחר אברם. "אתם, הילדים של היום, בקטע של
קיצורים, של דברים מגניבים, קוליים, הכל כאילו נורא קליל
וכייפי אצלכם, הבעייה היא שזה ממש לא כך". "מה זאת אומרת?"
שאלתי.
"מה זאת אומרת מה זאת אומרת", אמר אברם. "תסתכל על עצמך ועל כל
הדור שלך. אתם אבודים לגמרי, אין לכם מושג מה קורה, מה אתם
רוצים או מה רוצים ממכם".
"ומה אתה כבר יודע על החיים אם מצאת את עצמך חי ברחוב?" התרסתי
נגדו.
"לא מצאתי את עצמי חי ברחוב", אמר. "עברתי לגור ברחוב מתוך
ידיעה".
"איזו ידיעה?" ניסיתי להבין.
"שזה לא ממש משנה", אמר אברם וסרב להסביר את עצמו.
"ובכל זאת", הקשיתי עליו, "מדוע בחרת בזאת?"
"אולי בגלל השיעמום", אמר. "אולי כדי להזכיר לעצמי ולכולם,
ששום דבר הוא לא מובן מאליו. אולי כדי לקרוא תיגר על הנורמות
המגוחכות שאימצנו לעצמנו. אולי כדי לצאת נגד הדעות הקדומות של
האנשים".
"אבל בסופו של דבר", המשיך, "עברתי לרחוב פשוט כי לא מצאתי
סיבה לא לעבור לרחוב. עכשיו לך תשתה כמה כוסיות ויסקי ותניח
לי".
"יש לי רק דבר נוסף להגיד", אמר. "תמיד תזכור שלכל יתרון יש
חיסרון - ולהיפך. כל סוף הוא גם התחלה - ולהיפך. לכל מטבע יש
שני צדדים. אם לא היה רע, לא היינו יודעים מהו טוב. אין שחור.
אין לבן. הכל אפור".
"כן", אמרתי. "באמת הכל כאן נראה לי אפור".
"אני מדבר ברצינות", אמר אברם.
"גם אני", עניתי לו.
הוא החל פוסע לעבר הדלת, ולי לא נותר הרבה לעשות פרט ללהוריד
שוט אחרי שוט ולטלטל קצת את סולם הערכים שלי.