"לואיס!", קראתי. הוא התקדם לקראתי במהירות בלובי המלון בו
קבענו להיפגש בשעה שמונה, והעניק לי חיבוק ממושך כשהגיע.
"יובלות שלא התראינו", אמר כשסיים, בעודו מסתכל בעיניי במבט
חם, "איזה זקן גידלת לעצמך". הוא חייך. גם אני.

לואיס פיליפה מדיירה פיגו היה חברי הטוב ביותר מאז בית הספר
היסודי. היינו יחד באותה הכיתה, והתיידדנו כאשר בכיתה ד' שנינו
היינו מאוהבים באותה ילדה, פנלופה, הבלונדינית היחידה בשכבה,
ונדחינו באכזריות לטובת איזה שמוק אחד. ראיתי אותו לפני כמה
חודשים, הוא סוכן ביטוח. לא זיהה אותי.
בשעורי התעמלות, כששיחקנו כדורגל, לואיס תמיד היה בוחר אותי
לקבוצה שלו. הייתי צנום וחלש, ולמעשה יותר הזקתי למאמץ הקבוצתי
משתרמתי לו, אך הוא היה חבר נאמן, ובכל מקרה תמיד ניצחנו. אחרי
הכל, הכדורגלן הטוב ביותר בחצי האי האיברי שיחק איתנו בקבוצה.
חצינו התבגרות נורמלית למדי ביחד - יצאנו והתחרמנו עם התאומות
גבריסאורה, ליקקנו ארטיקים במכולת השכונתית, הקשבנו לפינק
פלויד וחלמנו לצאת מהעיירה הארורה והמשעממת שגרנו בה. אני
עזרתי לו בלמודים והוא עזר לי לשמור על כושר, כמה שזה נשמע
קלישאתי. בכיתה י"א הוא עבר ללמוד בבית ספר לכדורגל בליסבון,
ונאלצנו להיפרד. ניסינו לשמור על קשר במכתבים, אבל אנו לא
בדיוק הטיפוסים המתכתבים, ודי איבדנו קשר עם השנים.
אני סיימתי את בית הספר, ברחתי מהעיירה רחוק לספרד, ושם
באוניברסיטת ברצלונה רכשתי השכלה בדמות תואר שני במשפטים,
התחתנתי והשגתי תפקיד בחברת עורכי דין סבירה. בסביבות השנה
השנייה שלי בחברה, שמעתי בחצי אוזן שיחה של כמה מעמיתיי על
הכדורגלן הפורטוגזי, לואיס פיגו. "פיגו? הוא למד איתי
בבית-ספר", נכנסתי לדיון. "באמת? הוא עובר לבארסה. 20 מליון
דולר!", אמר אחד מהם. "זה טוב?", שאלתי. כדורגל לא עמד בראש
מעייני. "לא אם אתה אוהד של ריאל!", הוא קרא וכולם התגלגלו
מצחוק. חייכתי למרות שלא הבנתי ממש, והמשכתי הלאה למכונת
הקפה.
חקרתי את העניין עליו הם דיברו במדור הספורט. הסתבר לי שבזמן
שניתק כל קשר בינינו, בגלותי בספרד, הוא צמח להיות כדורגלן
אדיר בפורטוגל, ועכשיו הוא נרכש ב-20 מליון דולר על ידי
ברצלונה, הקבוצה של העיר בה אני חי, וכנראה קבוצה מוצלחת מאוד.
שמחתי, גם על הצלחתו של חברי משכבר הימים, אך בעיקר כי הוא
יגור בקרבת מקום ונוכל לחדש את הקשר.
במשך שלוש שנים הוא כיכב במדים האדומים-כחולים של הקבוצה,
הצטיין בכל משחק והפך ליקיר האוהדים. בכל פעם שנפגשנו, ארבו לו
בכל פינה מעריצים, שהתנפלו עליו, נישקו אותו, ביקשו חתימות ואף
נישואין. בכל שבוע נפגשנו, בדרך-כלל ביום שני בערב, אלא אם כן
משחק דחוי בליגה או באירופה מנע זאת, בבית הקפה שמול המשרד
שלי. די התרחקנו אחד מהשני בזמן שעבר, ולא רק פיסית, אך נהנינו
לשבת, להעלות זכרונות מהעבר ולדבר על החיים.
בקיץ שעבר לואיס עבר לשחק במדריד. הם שילמו עליו יותר מ-60
מליון דולר, לא זוכר את הסכום המדוייק, אבל זה בטח נשמע לי
מוגזם (בסך הכל כדורגלן. כדורגלן טוב אני מניח, אבל ממה שאני
זוכר מהמשחקים בשכונה, אבלו מהקבוצה השנייה היה שווה לפחות חצי
ממנו, ועליו אף אחד לא ישלם 30 מליון). בכל מקרה, לא הבנתי כל
כך את הסיפור, אבל ממה שהבנתי, לואיס השובב עשה את זה מאחורי
הגב של ברצלונה (הקבוצה, לא העיר) או משהו, ועכשיו האוהדים
רותחים עליו.
היום הוא נסע לברצלונה, לשחק עם הקבוצה החדשה שלו נגד הקבוצה
הקודמת שלו. הוא נשאר רק יום אחרי כן, אז קבעתי להיפגש איתו
אחרי המשחק, ב-10 בערב, במלון שלו, המלון המפואר ביותר בעיר.

"איך היה המשחק? כמה נגמר?", שאלתי.
"2-2. לא ראית?"
"לא, אני אף פעם לא רואה כדורגל. אתה יודע".
"אף פעם לא היית טיפוס ספורטיבי. זוכר את הפעם ההיא שזרקנו
ביצה על הבית של המאמן?"
תחושה נהדרת של נוסטלגיה עלתה בי. "איך אפשר לשכוח? אז לאן נלך
היום?"
"חשבתי להישאר פה במלון, יש פה מסעדה מצויינת. אני אשלם".
"למה, תגיד לי, למה? מקרינים עכשיו את הסרט החדש של ברוס
וויליס ב'סינמה'. חבר שלי ראה, אמר שזה סרט בן זונה".
"אני מעדיף שלא לצאת היום".
"מה יש לך? אתה חולה או משהו? אתה לא רוצה לטייל קצת שוב בעיר
הקודמת שלך?"
"זה בדיוק העניין. אתה לא יודע איך זה, האוהדים פה כועסים
עליי".
"זה בגלל הטריק המלוכלך שעשית להם, חתמת מאחורי הגב. ברור
שיכעסו".
"כן, אבל אתה לא יודע. האוהדים של ברצלונה, הם פשוט פנאטים. הם
עוד יכולים לנסות להתנקש בי".
"להתנקש בך? אפשר לחשוב, אתה שחקן כדורגל בסך הכל".
"אל תזלזל. האנשים האלה, כדורגל זה כל החיים שלהם".
"מה כבר עשית מעצמך שרוצים להתנקש בך?"
"לא מזמן היה סיפור, שאוהד שלהם ירה באוהד שלנו".
שתקתי לרגע. "ומי אמר שזה קשור?"
"קשור למה?"
"לזה שהוא אוהד של ברצלונה והוא אוהד של מדריד".
"ברור שזה קשור. כל החיים שלהם זה כדורגל. אתה לא יודע כמה הם
משוגעים. כל המשחק היום זרקו עליי שטרות של 500 מליארד
פזטות".
"איזה קשקוש. אין כזה שטר".
"ברור שאין כזה שטר", הוא צעק, "זה הסכום ששילמו עליי. הם
זורקים את זה עליי כדי להזכיר לי את החטא".
"איזה חטא?"
"שעברתי לריאל".
"זה בברית החדשה?", גיחכתי.
הוא שתק. לאחר מספר שניות של שקט אמר: "טוב, נלך. אבל חכה".
הוא עלה לרגע לחדרו וחזר עם משקפי שמש כהות המסתירות את עיניו,
כדי שלא יזהו אותו בחוץ. כאילו שזה יעזור. הוא התחרפן לגמרי שם
במדריד. שיתנקשו בו, איזה שטויות.

בסרט היה סיוט. אחרי שהתיישבנו, הוא זיהה לפתע בשורה שלפנינו
נער בחולצה מס' 11 של ברצלונה. כל ההקרנה הוא התעקש שהבחור
הולך לפגוע בו ברגע שזהותו תתגלה. "לואיס, הוא בן 15, אולי 16.
הוא לא יעשה לך כלום".
"ששששש! אל תקרא לי לואיס", הוא לוחש, "קרא לי... סרג'י".
בהפסקה הוא לא הסכים שנקום לקנות פופקורן. הוא התכסה במעילו
ודרש שאני אישאר לידו ואסתיר אותו, גם כשהאוהד מלפנינו קם
והלך. הפעם הראשונה בחיי שלא קניתי פופקורן בהפסקה, והכל בגלל
הפרנואיד הטיפש הזה. כשהנער חזר, פיגו, או סרג'י, הסתיר את
פניו בידו. לנער היתה שקית פופקורן גדולה ביד. אולי אני צריך
להיות חבר שלו.
האולם החשיך והגלגל חזר להסתובב. לפחות הסרט היה לא רע. ברוס
וויליס הזה, כל סרט פגז. חמש דקות לפני הסיום, בדיוק בקטע הכי
מותח, פונה אליי לפתע לואיס: "בוא נצא כבר עכשיו". "מה? מה
עובר עליך?"
"אם נצא עם כולם הוא יזהה אותי", הוא הצביע בידו על הנער
התמים, שהיה כולו מרותק למסך.
"אנחנו לא יכולים לצאת. נפספס את הסוף".
"לא נורא, גם ככה לא התרכזתי בסרט. אני אשלח לך את זה
בוידאו".
ניסיתי להסביר לו שסרטי פעולה בוידאו לא שווים כלום, שכל
העניין הוא לראות את המרדפים והפיצוצים על מסך ענק עם מערכת
סראונד מתוחכמת, אבל ויתרתי. אין לי שום סיכוי להתווכח עם
כדורגלן דביל ואובססיבי. הוא עוד היה מרביץ לי.
"רוצה לעשות עוד משהו?", הוא שאל.
"מה זה משנה... זו ברצלונה. בכל מקום יש אוהדים של ברצלונה".
"בוא למלון. נלך לשתות משהו בבר שם".
"לא יודע...". כבר לא היה לי כוח לכלום.
"נו... אני צריך לפצות אותך על הסרט. אני אשלם".
הלכנו לבר של המלון. ישבתי על כיסא ברים טיפוסי, לא נוח, גבוה
בלי משענת. אני שתיתי בלאדי מרי ולואיס שתה בירה. לא הגעתי
לחצי הכוס שלי, ולואיס כבר סיים ספל שני. הוא תמיד חבב שכרות.
בספל הרביעי הוא התחיל שוב להשתגע, והפעם כשהוא כבר מבושם
מאלכוהול. הוא קרא לברמן. "איך המשקה, מר פ.?"
"איזה קבוצה אתה אוהד?"
"אני, תושב ברצלונה, אוהד ברצלונה. אבל אל תדאג, אין לי רגשות
טינה. בשביל חוזה כזה הייתי רוצח את אמא שלי".
"בלי טינה...", הוא התרומם מכסאו וצעק בפה מלא ומסריח, "כאילו
אני לא עליתי על התכנית שלך. לשכר אותי ולהכניס לי רעל
לשתייה!"
"אני לא יודע על מה אתה מדבר, מר פ.", אמר המלצר.
"פפחחחחח". הוא אחז בספל הבירה המלא בחלקו והשליך אותו על
הרצפה. אני והמלצר הבטנו עליו בהלם. פיגו התיישב בחזרה.
"קח אותו לחדר שלו", פנה אליי המלצר, "הוא שיכור לגמרי".
"אין בעיה", עניתי והתחלתי לסחוב את חברי השמן על כתפי אל
המעלית. "באיזה חדר אתה, לואיס?"
"98".
"זה בקומה תשיעית", אמר לי המלצר בעודו מנקה את הזכוכיות
מהשטיח.
אם תשאלו אותי, כל הערב הוא היה שיכור.
הצלחתי להכניס אותו למיטה, והתכוונתי לברוח משם לביתי, ולנתק
קשר לעולמים, אך שמעתי שוב את קולו.
"בוא נזמין זונות".
"עזוב, אתה שיכור לגמרי".
"נו, בוא. כמה זמן כבר לא קיבלת מציצה טובה?"
"אני נשוי באושר. אני לא רוצה".
"אולי בשבילי? תמיד הייתי חבר טוב בשבילך".
הוא צדק. "אתה יודע מה, בוא נעשה ככה. אתה רוצה להזמין זונות,
אני לא. אני אזמין, אלך ואתה תשאר לבדך להנות עם חתיכות. כמה
אתה רוצה, שתיים? שלוש?"
"שלוש יהיה נחמד".
חיפשתי בעיתון היומי במודעות המין. מצאתי מכון ליווי שנראה
ברמה סבירה, והבטיח דיסקרטיות, טלפנתי וביקשתי שיביאו את השלוש
הכי שוות שיש להם.
"לפחות תשאר קצת, עד שהן יבואו, לראות אם אתה מעוניין", הוא
ביקש. נשארתי בידיעה שאסרב.
לאחר כחצי שעה נשמעה דפיקה בדלת. שלוש בחורות יפות אך מאופרות
בכבדות, בהגזמה ובלי טעם, לכל אחת חזה יותר גדול מהשנייה,
נכנסו. אמרתי להן "שלום", נפרדתי מידידי השתוי ויצאתי מהחדר.
מבחוץ שמעתי את הצעקות שלו. הוא טען שהמכון שלח שלוש חולות
איידס, במטרה להרוג אותו. הכל בגלל שהוא עבר לריאל.