אני לא יודעת מה אני עושה פה. בזמן האחרון כל מה שאני עושה
מוביל להרס עצמי ואני מתחילה לחשוב אם זו באמת המטרה שלי..
אולי אני באמת מחפשת באיזשהו מקום הרס עצמי, אולי מרגשות אשם
או אולי בגלל שהעולם שלי מתהפך כל יום מחדש.
אני מחייכת כאילו הכל בסדר ולמרות שתמיד אמרתי שצבועים זה העם
השנוא עליי, אני הצבועה הגדולה ביותר. מתי חייכתי והרגשתי
מאושרת?... קצת אירוני שפעם לא האמנתי באהבה ומאז זה התדרדר
למצב שאני לא מאמינה שיש כזה דבר אושר. אני לא מאושרת, מעולם
לא הייתי והגיוני שאני אהיה מהאנשים המרירים שמעולם לא חוו
משהו שהיה מספיק טוב כדי לגרום להם לבכות מאושר. למי בעצם אכפת
מדמעות אושר?... אומרים שהשלב הראשון הוא בכי מסוג כלשהו ואני
אפילו לא מתקרבת לסיטואציה.

השמיים כחולים, היום נאה.

הסערה מתחוללת בתוכי.

אז אני צוחקת, כן. וגם לפעמים מחייכת לעצמי ולאנשים כשאני
נזכרת במשהו, בסדר. מי אמר שאני מאושרת? אני לא דכאונית בצורה
כזו של לבכות כל היום או לחשוב רק שלילי; אני מהאלה שבסוף היום
הם מסתכלים אחורה וכל מה שהם רואים זה את עצמם עושים כל מה שהם
לא רוצים ומעמידים פנים שזה מה שהם. אני רק מנסה לעבור את
היום, לא יותר מזה.
זו לא אני... אני לא חיה בשביל לחייך לאחרים ולהיות התגלמות
הצביעות. מתחשק לי פעם אחת להיות עצמי בלי להיות פנויה
לביקורות או הפסיכולוגית של כולם. איך הגעתי למצב הזה שאני
מעריכה את מי שאני ובכל זאת מעמידה פנים למישהי אחרת? את מי
אני כבר יכולה להאשים?...
זה השבוע השני או אולי השלישי מאז ששום דבר טוב לא קרה לי. אני
שונאת לרחם על עצמי, אבל אני לא יכולה יותר לעמוד בזה... מספיק
שאני מסתובבת בחוץ והשמש זורחת וכל מה שאני חושבת עליו הוא מתי
החורף יגיע והשמש הזו תשקע מוקדם וכולם ירגישו שקטים כמוני.
אני פוסלת את האפשרות תוך שניות; אין שקטים ממני. מי כבר מסוגל
לעבור ימים על גבי שבועות ולהרגיש שבכל הזמן הזה הוא לא הוציא
הגה מפיו?... הניסיון לשכוח את עצמי תמיד יעלה בתוהו, ויש לי
אות הצטיינות בנושא.

השנים ארוכות.
ארוכות מדי.

לעתים אני רואה זוג שמשלה את עצמו בפנטזיות על אהבה חסרת
מעצורים והעיניים שלה זורחות כשהוא מחייך אליה. אני לא מרגישה
את החיוך הנבוך שעולה על שפתיי; כל מה שאני שואלת את עצמי הוא
למה לי זה לא מגיע, למה אני צריכה להרגיש כל כך לא במקום בזמן
שאנשים אחרים כל כך כן... למה אותי לא אוהבים?

לנשום אוויר ולהרגיש במקום.
לחיות.